"תרצה אתר: ציפור בחדר", יס דוקו, יום ד', 18.11
מונה מהסרט “תרצה אתר: ציפור בחדר", כפי שמתאר אותה הפרופסור דן מירון: אחרי שהחזיר לארץ את בתו הצעירה תרצה מניו יורק, שהתמוטטה שם - ייתכן שגם ניסיון התאבדות היה שם - מפקיד אותה נתן אלתרמן בידי מירון, חברו הטוב, כדי שתחזור שם לאיתנה. אל ביתו ואל בית אמה, השחקנית רחל מרכוס, אלתרמן אינו לוקח אותה. שם האש יוקדת. שם תרצה בוודאי לא תחלים. בינתיים אלתרמן לא עוזב לביתו. הוא נותר תחת ביתו של מירון, מסתובב שם הלוך ושוב חסר מנוח, ותובע ממנו לרדת ולעדכן אותו מדי שעה מה שלום תרצה.
הסרט “תרצה אתר: ציפור בחדר" הוא ביוגרפיה עגמומית, אפילו חסרת חמלה, של בת המשורר הגדול. על פי הסרט, לאורך כל חייה צלו הגדול של האב אינו סר מעליה. כישרונו העצום, אורח חייו הבוהמי הבלתי שגרתי, המאהבת שהחזיק בגלוי - היו כבר ילדים שבגרו לעולם יציב מזה.
יש גרסאות ביוגרפיות אחרות שמקלות עליה את הדין. אומנם גם “תרצה אתר: ציפור בחדר" מתרכך לקראת שנות חייו האחרונות של המשורר, שבהן אלתרמן, עם הולדת יעל, נכדתו הראשונה, בתה הבכורה של תרצה, חדל לשתות ולהתגולל שיכור בבתי קפה, ונראה ברחובות תל אביב מחויך ומאושר בצוותא עם תרצה כשהוא מוליך את עגלתה של הנכדה, אבל הסוף הרע ממשיך לרחף ממעל.
גם מותה של תרצה מתואר בביוגרפיות אחרות כתאונה, או לפחות לא כמעשה התאבדות ודאי ומתוכנן. אין ויכוח על כך ששכבה בבית בעקבות תאונת דרכים. הגרסאות מתפלגות באשר לתוכניותיה/מעשיה כשניגשה לחלון שממנו בקע רעש הבנייה המטריד מעבודות השיפוץ ממול. האם ביקשה לסגור את החלון בלבד ובטעות טרגית נפלה למטה, או שקפצה בכוונה?
האם הסרט מפענח את תעלומת מותה של תרצה אתר? אפשר לומר שלא. הוא מציב סימני שאלה לכאן ולכאן. אם לשניים קטנים הזקוקים לה כל כך, יצירתית, מצליחה מקצועית - לכאורה אין סיבה שתעשה מעשה נורא כל כך ותשליך את עצמה ללא סימנים מוקדמים מהחלון. כך שהכף נוטה לכיוון הטעות. אולי. אולי לא. ואולי לא זאת השאלה שצריכה להישאל כאן. לפחות לא חייבת להישאל.
הסרט מניח אלומת אור נוספת על תרצה אתר. מחייה את השאלה מה היה שם, בין האב לבתו. זו המורשת - השאלה. האיש האנוכי כל כך, האגוצנטרי, שדומה שהצליח לצאת מהקונכייה שלו רק לטובת אדם אחד - בתו, תרצה. ובכך הסרט נוחל ללא ספק הצלחה, לפחות עבור מי שלא הכיר את מערכת היחסים הסבוכה בין האב לבתו. את הדאגה העצומה שחש כלפיה, כפי שביטא אותה גם בשיר המפורסם “שמרי נפשך". צפייה בסרט גורמת למעקב בנשימה עצורה וגם לתנועה מעט חסרת מנוח בכיסא. יש כמעט תחושה של גילוי עריות נפשי בין האב לבתו. זוהי הצצה כמעט לא ראויה למתרחש במשפחת אלתרמן - קרבה עצומה, הערצה חסרת גבולות, אובדן יכולת לתפקד אחרי מות האב.
התיאורים של תרצה היושבת בחדרו של אלתרמן, בוכה, כותבת בדיוק בשעות שהיה כותב במכונת הכתיבה הישנה שלו, חסרת יכולת להתאושש, כמהה להתחבר ולהתמזג גם שנים אחרי מותו - כאן עושה “תרצה אתר: ציפור בחדר" את מלאכתו נאמנה ביותר.
"שושלת הצורפים", ערוץ 9, יום א', מ־15.11
אנסה לתאר את העלילה, לפחות את תחילתה, נראה אם אצליח: אדון גלצקי, ששונא שנאת מוות את אדון מטרוולי, חותם על חוזה עם טיפוס ממושקף ומזוקן, שיתחתן עם הבת שלו ג'ניה, שנמצאת בחודש השלישי להריונה ממישהו, כרגע לא ידוע. למזוקן הממושקף יש חברה שגם היא בחודש השלישי, אבל אין לה אגורה על התחת, בניגוד לג'ניה, הבת של גלצקי העשיר, שיש לו המון כסף מעסקי צורפות, ששם הוא בתחרות עם מטרוולי, שאותו הוא שונא שנאת מוות. קפיצה שמונה שנים לאחור: הסבר למה מטרוולי וגלצקי שונאים אחד את השני, אבל כאן קצת איבדתי מי זה מי, אז אני לא יכול לתת הסבר טוב.
חזרה להווה: ג'ניה יולדת, החברה לשעבר של המזוקן יולדת, המזוקן חוטף לה את הילדה ונותן אותה לנהג שלו שתהיה בקרבתו - וכאן עננים החלו להתאבך מעלי בסלון, ערפלו את הראייה והפכו את התודעה לחומוס. איבדתי קשר עם המתרחש, עם הדמויות המתחלפות על המסך במהירות מסחררת, עם מטרוולצקי וגלושקי, עם איזה כומר שיש לו קוקו שפתאום צץ על המסך - מה הקטע, אגב, של אנשי דת עם שיער על הפנים והראש? למה הם לא הולכים לספר?
השאלה הנשאלת היא: האם אופרת סבון רוסית, בהפקה זולה כמו זו, רעה יותר, נאמר, מאופרת סבון ספרדית? האם נפתולי השקשוקה של, נאמר, בנחמין וקונסואלה, איכותיים יותר, עד כמה שאפשר להשתמש בביטוי, מאלה של מטרוולי וג'ניה? הנה תשובה מדויקת לחלוטין לשאלה זו: אין לי מושג. אין לי מושג קלוש. מי שרוצה לדעת, שיצפה בזה (יש תרגום לעברית) ויחליט בעצמו. ספסיבה.
"ילד אלים שלי", הוט 8, ימים ג'־ה', 17.11־19.11
הסדרה “ילד אלים שלי" מדביקה את הצופה לכיסא. שלושת פרקיה - אין דרך מעודנת יותר מלתאר זאת - הם לא פחות ממזעזעים. גם הנתונים מזעזעים: אחת מכל עשר משפחות בבריטניה סובלת מאלימות ילדים. בשנים האחרונות התרחשה קפיצה בלתי מוסברת במספר המשפחות הסובלות מהבעיה. ובניגוד לבן/בת זוג מכים, אין מסגרת הולמת, גם אין רצון להוציא את הילד המכה מהבית, וגם המבוכה גדולה, והמשפחה נאכלת ונאכלת מבפנים עד ההתפרקות הבלתי נמנעת.
“ילד אלים שלי", בניגוד לסדרות דוקו אחרות, מגישה לצופים את החומר ישר בפנים, באופן מבהיל, שאי אפשר להתעלם ממנו. זו לא דוקו־דרמה מבוימת. כשטובי בן ה־9 מקלל את אמו ומכה אותה, הצלם מתעד ואינו מתערב או נרתע. כשמרסל בן ה–14 בועט באמו בין רגליה ומקפל אותה מכאב, הצלם מנסה להרגיע את הנער המשתולל, אבל המצלמה ממשיכה לצלם.
אלה חומרים שלא נראים מדי יום בתוכניות טלוויזיה. זו אינה המציצנות השגרתית של תוכנית ריאליטי שנכנסת לוורידים ומבזה את משתתפיה. אלו משפחות שמתפרקות און קאמרה. זה כאב אמיתי שמתחנן לפתרון. הילדים המכים נוגעים ללב. ההתבוננות הפנימית שלהם, ההבנה המנטלית והרגשית שהם מצויים בסבך שקשה לצאת ממנו, ויכולת הביטוי שלהם, יוצאות דופן.
הסדרה מספקת איזשהו סוף טוב בחלקו. מומחים חדשים נכנסים לתמונה, הישגים יוצאי דופן נרשמים. טובי נרגע מעט בעזרתם, מרסל מוצא עניין ושמחה דרך רכיבה על סוסים, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהסוף הטוב אינו יותר מבלוף קטן שנוצר עבור הצופים. שהילד, ברגעים של זעם, חדל לבעוט באמא, או לשלוף סכינים על אחיו ואחיותיו. פחד. פחחחד.