"הצוות", הוט+, הוט VOD, החל מ־1.12
הנה כמה סיבות טובות לצפות ב"הצוות": היא לא "CSI״, לא "NCSI", היא לא מתרחשת בניו יורק, לא במיאמי, לא בניו אורלינס. היא לא "הוואי חמש־אפס", לא "המנטליסט", היא לא "האישה הטובה" ולא "סופרוומן" שעוברת כל חומה בלתי אפשרית בדרך לנצח בכל משפט וגם מורידה מהגרדום ברגע האחרון נידון למוות שלא בצדק. הגיבורים שלה הם לא פאוור ריינג'רס, סטיב אוסטין או רובוטריקים שיודעים להכות באופן אלגנטי־אוטומטי. בעצם הם בכלל לא יודעים לריב ובסמטאות אפלות הייתם מעדיפים את הדודה שלכם לצדכם על פני צוות “הצוות".
וגם לא זולגים להם מהפה משפטים שנונים. הם מדברים כמעט כמו בני אנוש. כמו יכולת ההיקש שלהם שהיא ברורה לצופה שאינו בלש. אפילו הבלונדינית בצוות היא לא כזאת שאפשר להתאהב בה. עם גשר על השיניים, אפרורית כזו, כאילו הרבה זמן כבר לא הייתה במספרה כדי לחמצן. ואל תספרו לאף אחד במשרד, אבל אמא שלה אלכוהוליסטית ואחותה עובדת במקצוע העתיק בעולם. כל הצוות בעצם מסובך בבעיות אישיות. גם הפושע העיקרי שמגדל כרס ובעצמו יורד מהפסים. גם החתן שלו, הומו בארון וקצת עושה את זה בג'קוזי עם מישהו. ולך תבצע ככה פשע בלי שיעלו עליך.
הרבה כסף הושקע בהפקת “הצוות". הצילומים נדדו בין חמש מדינות: דנמרק, אוסטריה, גרמניה, בלגיה ושווייץ. לא היה מזיק לשבץ עוד קצת נופים, להעניק לנו עוד ועוד ממראות אירופה הקלאסית, כמו למשל האלפים האוסטריים עוצרי הנשימה שמופיעים בנדיבות, להפעיל עוד את בלוטות הריר, אבל משום מה התקמצנו עלינו המפיקים. מילא. גם כך התוצאה ססגונית, עדיפה על פני עוד צילום של פטרישה ארקט על רקע מיאמי או ניו יורק. ארקט צריכה להתבייש בתפקיד שלה ב־"NCSI", ובניו יורק היינו בקיץ האחרון או שנהיה בקיץ הבא. לא צריך אותה גם בטלוויזיה.
“הצוות" אינה יצירת מופת שתיזכר לזמן רב, אבל היא בהחלט דרך ראויה לבלות מול המסך. היא משתייכת לסוג הסדרות שהולך ותופס מקום במרחב הבידורי שלנו: מתפרשת על פני שישה או שבעה פרקים, ולא מסחררת בקצב שפותר כל תעלומה ב־45 דקות, כולל כותרות וקרדיטים. הגיבורים שלה בעלי נפח ואינם קוסמים רבי תושייה ושנונים, עשויי צלופן. השימוש שלה בטכנולוגיה פשוט ומסקרן. נהניתי ממנה, הצטערתי שנגמרה, על פי תמונת הסיום תהיה עונה שנייה. יופי.
לסבית בדמשק. יס
"לסבית בדמשק", יס דוקו, יס VOD, יום א׳, החל מ־13.12
תרוויחו לעצמכם 84 דקות חיים ואל תצפו ב"לסבית בדמשק". על פניו, רק משמו של הסרט, ההבטחה גדולה: צעירה סורית אמיצה בשם אמינה מנהלת רומן מקוון עם תושבת מונטריאול בשם סנדרה באגריה. עם תחילת האביב הערבי שהוליך למלחמת האזרחים האכזרית שם, פותחת אמינה בלוג ברשת תחת השם “לסבית בדמשק", המתאר את חייה בסוריה המשתנה. היא אינה מסתירה את העדפותיה המיניות בסוריה השמרנית. הבלוג מושך תשומת לב וצובר פופולריות ברחבי העולם, גם בעיתונות וברשתות החברתיות, עד שיום אחד אמינה נעלמת.
ההיעלמות מעוררת חרדה גדולה בקרב מכריה שמא נחטפה בידי השלטונות, שכבר ביקשו בעבר להשתיק אותה. עיתונים ורשויות מודיעין נכנסים לתמונה כדי לברר איזה גורל מר היה מנת חלקה. עד מהרה מתברר שלא אמינה ולא בטיח, סתם איזה אמריקאי משועמם שמתגורר באיסטנבול המציא את דמותה. הוא לא תיאר לעצמו שהסיפור יתפוס ממדים כאלה והוא נורא מצטער והוא לא יעשה את זה עוד פעם.
ובנקודת הזמן הזו, במקום לעשות את המעשה הנכון ולהניח לסיפור הלא ממש חכם ולא ממש מעניין הזה לגווע בשקט, החליטו לעשות עליו סרט. להחיות אותו מלאכותית, לשחזר אותו, לשגר עיתונאים לקצווי עולם, לראיין את סנדרה המאוכזבת שאהובתה האלקטרונית התגלתה כאמריקאי מזוקן. לקפוץ לסוריה. לאסוף משם חומרי ארכיון. לאתר את הזייפן המתגורר עכשיו באיסטנבול ולראיין אותו כדי שיאמר פעם נוספת עד כמה הוא מצטער והוא מבטיח לא לעשות את זה פעם נוספת. וליתר ביטחון, הוסיפו גם דיון משמים על הסכנות באינטרנט. איך אתה יודע שאחת המציגה עצמה מצדה הרחוק של הרשת היא באמת בלונדינית מסחררת טובת לב ולא פרסי מתווך דירות גמד? תחסכו מעצמכם. אל תגידו שלא הזהרתי.