"להרוג את הסבתא" מצליחה לפסל אריכטיפים של החברה הישראלית

כיוון שאין ברירה וצריך להדביק תוויות, “להרוג את הסבתא" זה הדבר הכי קרוב ל"מציצים" שנראה כאן. במציאות ישראלית מרופטת, חסרת ברק, מתקיימת בשיניים חבורת דמויות, בדרך כלל חסרת כישרון ומוטיבציה, היושבת כמו באגדות על אוצר עצום. פעם אוצר בישראל היה כסף מזומן. גם אהבה ודבקות בערכי משפחה לא נחשבו למגרעת. היום האוצר הוא נדל"ן. המקום הוא שכונת שייח' מוניס, מעבר לכביש ההלכה, שם פורחים להם מגדלי היוקרה של יו, ג'י ועוד רבי קומות של שכונת הצמרת החדשה.
 

תהרגו אותי, לא יודע למה אנשים רוצים לגור שם בצמרת. מלמעלה מתגלגל ובא עם הבריזה של אחר הצהריים העשן של רדינג. מצד מערב - דרך נמיר, מצד מזרח - נתיבי איילון והרכבת, ובצפון שמה את הפלומבה דרך ההלכה. אבל כל אלה, על רעשם ועל זיהום האוויר שהם מייצרים, לא מונעים מעמישראל להיהרג על דירה בהרבה זוזים בשכונה החדשה, מה שהופך את תפאורת “להרוג את הסבתא" בשייח' מוניס לאולטרה־אותנטית - וכך גם הסיטואציה. עשרות שנים צרים יזמים קצרי רוח על הפנינה, והתושבים מסרבים למכור ולעזוב.
 

ובדיוק מכאן יוצאת “להרוג את הסבתא" לדרך. סבתא עליזה - משוחקת נפלא בידי מירי אלוני (מירי אלוני? שחקנית? מתוך כל השערוריות והמהומה צמחה פתאום שחקנית? ) - קשישה שרכשה עם בעלה את האדמה לפני עשרות שנים כשעלתה לארץ, לא מוכנה למכור את האדמה ליזם שאותו משחק, נהדר בעצמו, אלי פיניש.
 

דיאלוג הפתיחה בין סבתא עליזה ליזם ייזכר פה עוד שנים רבות. עליזה מספרת כיצד נשאה בדרך ארצה את רכוש המשפחה שנמכר והומר בחמישה יהלומים - בתחת שלה. ואלי פיניש מספר כיצד נשאה אמא שלו את הרכוש - לא רחוק משם. וכשככה יוצאים העניינים לדרך, כשגבולות הנימוס והמקובל נחצים כבר בדיאלוג הפתיחה, אתה כבר שבוי. אתה יודע שפגשת משהו שעוד לא היה כאן.
 

רמי הויברגר - נהדר, אלא מה - משחק את תפקיד שאול, הנכד הבטלן, שמנסה לשכנע את סבתא עליזה למכור את האדמה תמורת 20 מיליון דולר שהיזם מציע להם. הוא מבלה את יומו רחוק מעבודה, מתחבולה לתחבולה, משטות לשטות, נודד בין בתיה החרבים של השכונה. רק הציבו שם ים וסוכת מציל ואת מי הוא מזכיר לכם?
 

וכשכל תחבולותיו כושלות, וסבתא מסרבת למכור, מחליט הנכד שאול ללכת על הפתרון האחרון ולהרוג את סבתא. ומכאן הבלגן רק מתגבר. יש רגעים ש"להרוג את הסבתא" מעט מג'עג'עת. בדרך כלל אתה יושב עם חיוך על הפנים. יש רגעים שהיא מבריקה ממש. יוצר הסדרה והתסריטאי הראשי, יוסי מדמוני, והצוות היוצר שאיתו הצליחו לפסל ממש כמה ארכיטיפים של החברה הישראלית, בלי ליפול למלכודות שחוקות כמו לטעת בדמויות מבטא מזרחי, או לשבץ ביניהן את הבריון בן העלייה הרוסית. מדמוני לכד בעטו הבלתי שגרתי והמבריק בטלנות, תאוות בצע, נדל"ן ושפע הומור - מה ישראלי יותר מזה?  

יש זמנים שתענוג להיות בהם שטחי ותאב הנאה. הסרט “אפס ביחסי אנוש" מזמן אחד מהרגעים האלה. הוא נכתב ובוים בידי טליה לביא, וזכה לשבחים ולביקורות מצוינות כשעלה לאקרנים בבתי הקולנוע בארץ בשנה שעברה. הוא תואר כ"קומדיה שחורה" שהעלתה צחוק גדול אצל הצופים, והגיע עד להגדרתו כ"ציון דרך בתולדות הקולנוע הישראלי". 
 

הצופה כותב שורות אלה לא חייך גם פעם אחת במהלך שעה ו־40 דקות הסרט. את תולדות הקולנוע הישראלי על בוריין לא מכיר הצופה כותב שורות אלה, אבל הוא מוכן להיפגש עוד חמש שנים ולראות עד כמה זוכר הציבור את אבן הדרך האמורה.

העלילה, למי שאינו מכיר, מתרחשת במשרד שלישות בבסיס שיזפון בנגב. היא עוסקת במערכות היחסים הבעייתיות בין הפקידות והקצינה הממונה במשרד. אפשר לדבר רבות בעליות ובירידות, בהתפתחות ובנסיגה, אלא שלצופה טלוויזיוני מצוי תחסר לכך הסבלנות. את הכמויות המספקות ביחסי אנוש מגיש “אפס ביחסי אנוש" בעדינות כמי שהולך על סיכות, במשורה, לטעמי רחוק מהמידה המספקת. יותר מדי דברת שאין בה חשיבות, יותר מדי יער ופחות מדי עצים, שהות ממושכת מדי בתוך משרד סגור. כל אלה מייצרים סרט סינמטקים לקהל אנין של יום שישי בצהריים ופחות סרט טלוויזיה לצופה שמחפש הנאה זריזה וידו קלה על השלט.

לא טעמתי הנאה מ"אפס ביחסי אנוש" אפילו דקה אחת. האוטובוס שעוצר בתחנה שכוחת אל באמצע המדבר, ההליכה הארוכה לשער הבסיס, ז'רגון הדיבור הצבאי שנתפס היטב ובוצע במדויק - כל אלה העלו צמרמורות רחוקות מאותה תקופה שחורה במדים. מהר מאוד נשכח החלק המוצלח יותר שבסרט ונותרתי עם שעה וחצי של השאר. 

התיישבתי לצפות ב־"GTFO", מכיוון שעל פי המידע שקיבלתי הוא דן בבעיות נוער וגיימינג. הנושא מיד תפס אותי, כאב שילדיו עברו להתגורר אי שם בעולם הסייבר. הם אינם יורדים “למטה", לא משחקים דודס, לא שלושה מקלות, לא שני דגלים, לא בונים בונקר על העצים. כשאני מעלה בפניהם את האפשרות, הם בוהים בי כדינוזאור שהגיח מעולם היורה. יש call of duty חדש - fifa 2016, Battle field hardline, ואני בא להם בגוגואים ובג'ולות. לך, לך, זקן מסכן, הם אומרים לי. אני כמעט יכול לשמוע את המחשבות ספוגות הרחמים או הבוז על היהודי המקשיש הזה שמטרחן להם על התועלת שבמפגש אנושי, כשהם שבים אל המסך שמולו הם משחקים אונליין עם חברים, ותוך כדי כך מדברים איתם בסלולרי. 
 

ציפיתי מ"GTFO" לאיזו ישועה. הצעות לסיוע, מה עושים עם המגיפה הזו. או לפחות לסימפטיה, לסיפורי הורים אחרים המייבבים על ילדיהם שאבדו בין הדיודות ללדים - בכל זאת צרת רבים חצי נחמה. 
 

לא הצעות ולא בטיח. טענה ארוכה ומתמשכת על כך ש־96% מהנערות באמריקה משחקות במשחקי מחשב וקונסולות, ולעומת זאת בפיתוח המשחקים משתתפות 12% בלבד. ובאה צעירה וסיפרה על הבעיה מכיוון אחד. ובאה עוד צעירה וסיפרה מכיוון אחר. והגיעה נערה נוספת ושפכה אור על הבעיה מזווית חדשה. ואז באה אישה רביעית ובדבריה סיכמה את מה שנאמר עד עתה, ואפשרה בכך לבלוגרית, החמישית במספר, לצאת לכיוון אחר של הבעיה. וכך זה נמשך, ונמשך, חפירה ארוכה ארוכה, כואבת, צורמת, ובלתי פוסקת על האחוזים ולמה וכובע, ולא נראה שמישהו מהצוות שהכין את הסרט עצר לרגע ושאל את הסובבים אותו, תגידו, למה אנחנו מייצרים את העונש הזה? נגיד שטעינו ונפסיק. אין סיבה לפגוע בשלום הציבור. 
 

אז אחרי צפייה קשה ב"GTFO" באתי לידי מסקנה: שישחקו הנערים לפנינו, רק אל תכריחו אותנו לצפות שוב בסרט כזה. ראו, צופים יקרים, הוזהרתם.