“סטארט־אפ לוד", ״מבט שני״, הערוץ הראשון, 23.12
אפשר לבחור בסוף הסרט הזה אם לשמוח ולומר שבכל זאת יש תקווה, או להתעצבן ולשאול למה במקום, נגיד, הקצאת כספים לשיעורי דקדוק ותושב״ע, שאת תוכנם שוכחים התלמידים עוד לפני סוף השיעור, המדינה אינה מעבירה את הכסף לתוכניות שעושות אנשים לטובים באמת. בסוף הצפייה ב״סטארט–אפ לוד״ בחרתי להוציא עשן מהאוזניים. אתם מוזמנים לגשת לאתר ה–VOD של הערוץ הראשון ולחפש את הסרט. יש מספיק עשן לכולם.
בתקציר - בשביל רוב אחוזי הצפייה, שמן הסתם לא צפו ב״מבט שני״ של הערוץ הראשון ביום רביעי האחרון - “סטארט–אפ לוד" מספר על ארבעה יזמים צעירים בני 17 שלא גדלו בבתים מרווחים בין הפלייסטיישן לאקס בוקס. הם נולדו ברמלה פינת לוד, ליד המצוקה והעבריינות. אבי חזקייב גר בשכונת קריית מנחם ברמלה, בן למשפחת עולים ממדינות חבר העמים, ומלצר באולם אירועים בערב. מאור, תושב לוד, שחקן כדורגל בעברו, גדל בבית אמו בלי שזכה להכיר את אביו. אבי בא ממושב אחיסמך הסמוך ללוד, שם הוא עובד רוב הזמן בדיר ומסייע במשק החקלאי של דוד שלו. ניסים, בן למשפחה בת שמונה ילדים, גר במושב זיתן, הקרוב גם הוא לעיר, לומד בישיבה דתית ומתפרנס ממכירות בדוכן פלאפל.
הם לא הפכו לעבריינים גם כשהעבריינות קרצה להם ממש ברחוב למטה. יחד, בסיוע עמותה הפועלת בסביבתם, פיתחו מוצר טכנולוגי: מדבקה זעירה שאפשר להצמידה לטלפון, למפתחות הרכב, למוצצים ולאלף החפצים בבית שאף פעם לא מוצאים אותם - ובעזרת אפליקציה בטלפון למצוא אותם. העמותה הדריכה את הנערים, חיברה ביניהם לחברות הייטק גדולות בארץ, ואף הטיסה אותם השנה לניו יורק להשתתף ביריד טכנולוגי למציאת משקיעים.
הנה ספוילר: הם לא מצאו משקיעים בניו יורק. עכשיו הם גם ללא חסות העמותה שעובדת רק עם צעירים עד גיל 18.
הנה נתון נוסף: עלות כלכלת נער במוסד לעבריינים צעירים או בבית כלא גבוהה בהרבה מעלות תמיכה בנער בעמותה המדריכה ומטפחת את הילדים.
ועוד נתון: פיתוח חברתי וסביבתי של הרחובות שבהם מסתובבים הנערים עולה הרבה פחות למשל מהעלאה נוספת בשכרם של עובדי נמל אשדוד. שלא לדבר על סיבוב של בחירות מוקדמות. שלא לדבר על כך, ששר הבינוי והשיכון, שלא לומר ראש הממשלה, לעולם לא היו מסכימים לחיות בסביבת מגורים מוזנחת כמו רחובות רמלה–לוד ומיד היו מוזמנים לשם דחפורים ומנופים כדי להפוך את הערים על פניהן ולבנותן מחדש.
אבל רמלה ולוד אינן רחוב בלפור בירושלים או קיסריה או יישוב מטופח בשומרון. לתושביהן לא מגיע לחיות כאזרחי המדינה. כמו שנכתב כאן בתחילת הדברים: צפייה בסרט החשוב ״סטארט–אפ לוד״ מספקת די עצבים ועשן לאוזניים של כולם.
“פארגו״, פרק אחרון, הוט PLUS
בקול ענות חלושה הסתיימה בשבוע שעבר העונה השנייה של “פארגו". קשה היה אומנם להשוות את שיא שפך הדם שהושג בפרק שלפני האחרון, שיא כזה שאפילו טרנטינו היה מרגיש ילדותי ונבוך לצדו, שבו הצליחו בודדים בלבד להישאר בחיים, ואכן חשבתי לעצמי, מה נותר לפרק האחרון. כלומר, מלבד שני הרוצחים האנזי האינדיאני ומייק מיליגן שחור העור. אולי שני אלה, חשבתי, יארגנו לנו איזה גוג ומגוג לקראת סיום, יעלו עיירה או שתיים באש, כי אחרת צפוי לנו סוף של פקידים.
והרעה אכן התממשה. מיליגן נשלח לשבת מאחורי שולחן בתאגיד, ממתין לאיש כוח אדם שיבוא לסגור איתו על תנאי ביטוח פנסיוני וקרן השתלמות. האנזי, הרוצח השקט, השיג מסמכי זיהוי מזויפים והתנדף בשקט מהסביבה. פה ושם פוזרו פיתיונות לעונה הבאה (שתעלה בארצות הברית בשנת 2017), אבל הרבה ריר בפה הם לא הותירו.
אז אולי בכל זאת יחזרו שני הרוצחים לסיבוב נוסף, וגם התברר שאשתו של השריף קיבלה ככל הנראה את התרופה עצמה ולא את הפלצבו, כך ששאלת החלמתה מהסרטן עדיין אפשרית ותלויה באוויר. אבל בסך הכל אפשר היה לצפות ליותר. מנתח עסיסי כמו "פארגו" שסיפק כל כך הרבה הנאה בדרך, אפשר היה לצפות לפרק קינוח מוצלח יותר.
“קוונטיקו״, סלקום TV, הוט פלוס והוט VOD, החל מ־4.1
סדרת מתח אמריקאית, גם אם אינה מתכוונת לכך, יכולה להיות עניין די משעשע. למשל, כל הגיבורים בה חתיכים. צעירים וחתיכים. ואם מתגנב לשם איזה קשיש - כלומר מעל גיל 30 - הוא יהיה תמיר, שרירי, מטופח ובכלל רענן ושמור היטב כמו, נגיד, תלמיד תיכון. לא מבין למה ואיך האמריקאים מכורים ככה לצלופן שלהם, אבל ככה הם רוצים אותו וככה התעשייה מספקת אותו.
מכאן נגזר כמובן מראהו של האיש הרע. הוא לא מגולח, יש לו צלקת על הלחי, הוא לבוש מעיל עור של ערס, הוא שחצן ויחסו לחברים טעון שיפור. הוא יכול לירות בעובד שלו, סתם ככה, לפני הצהריים.
או שהוא איש רע עשיר, ואז החליפה שלו נוצצת וניחוח האפטר שייב שלו עובר אפילו דרך המסך, אבל הוא עדיין שחצן ויחסו לחברים טעון שיפור והוא יכול לירות בעובד שלו, סתם ככה, לפני הצהריים.
קוונטיקו, במקור בסיס של חיל הנחתים האמריקאי בווירג'יניה, המשמש גם את ה–FBI, מספרת על חבורת צוערי הבולשת הפדרלית במהלך אימוניהם, כשבמקביל מתוארת התרחשותו של פיגוע המוני בניו יורק כשנה מאוחר יותר, שבו מעורבים, בין שבחקירה ובין שבביצוע הפיגוע, חלק מהצוערים.
כל הצוערים, לפחות בתחילת הסדרה שבה כולם נחשבים “טובים", הם חתיכים. הגברים שריריים, הנשים דוגמניות. אין בהם אחד/אחת עם מעיל של ערס וצלקת על הכתף. כדי לא לפגוע בשטחיות הדמויות ולהעמיס על מוחו של הצופה, לא ניטע באף דמות איזה קומפלקס מייגע המכתיב את התנהגותו, כמו, נגיד, ב״הגשר״ הסקנדינבית (החוזרת בימים אלה לעונה שלישית! חוזרת לעונה שלישית!!) ובדמות המרכזית בה, סאגה, הסובלת מתסמונת אספרגר.
באמריקה אין אנשים הסובלים מאספרגר. אם אי פעם סבלו אנשים שם מתסמונת זו, התסמונת מוגרה. יש חניכים ב״קוונטיקו״ שיש להם קצת עניינים לא פתורים עם אבא ואמא, אבל עמוק יותר מזה תסריטאי אמריקאי לא מורשה להגיע. כל אחד ואחד מהם תולה אקדח עלילתי מחשיד ומעשן על הקיר, אבל ענייני נפש? עומק? רבדים? דמות מעניינת? השם ישמרנו. חשובים יותר הציצים והקוביות בבטן.
ואף על פי כן, חובה לציין למען ההגינות שלפחות בפרקיה הראשונים מצליחה "קוונטיקו" לשמור אותך מול המסך. אם תהיה הפסקת חשמל באמצע לא יתעורר זעמו של הצופה, אבל אפשר לצפות. לפחות בתחילתה היא אינה שגרתית עד זרא. אינה מנסה למצוא רוצח או להרשיע ב–45 דקות של פרק אחד. במציאות פלסטית של סדרות מתח תוצרת אמריקה, זה גם כן משהו.