"אין הר גבוה מדי": הסרט שיכבוש לכם את הלב ושאסור לכם להחמיץ

כל אימת שעולה על המסך סדרה שמבטיחה שפע רגשות על פני מעט מטרים רבועים, מתעורר בי חשד ישן שאומר תתרחק, הרי אתה יודע שזה הולך להיות גדוש מדי, דחוס מדי, יותר מדי בכיות וצרחות. אצלנו עוד לא אמונים על המלאכה האולטרה עדינה של מינון אולטרה מדויק, אז למה לך. לך תראה שידור חוזר של מכבי תל אביב מפרקת את קריית שמונה.
 

“גירושים מאוחרים" נפלה מיד בקטגוריית החשד שלי. המיני-סדרה של היוצר והבמאי רם לוי, על פי ספרו של א.ב. יהושע, מספרת על הזוג יהודה ונעמי קמינקא, שיום אחד, במהלך הכנת סלט משותפת, אוחזת נעמי בסכין ובהתקפת אמוק פתאומית נועצת אותה בחזהו של יהודה. חמש שנים מאוחר יותר מגיע יהודה מארצות הברית - שם הוא חי כעת עם אישה העומדת ללדת את תינוקם המשותף - לקבל גט מנעמי המאושפזת מאז האירוע בבית חולים לחולי נפש. בואו של יהודה משחרר שדים שרחשו תחת פני השטח בקרב המשפחה, לא רק בין יהודה לנעמי אלא גם בין ילדיהם ובני משפחותיהם, עד שהשיגעון משתלט על כולם.
 

קודם כל נכנסתי למקלט. הכרת הסיפור הבסיסי מראש לימדה ש"גירושים מאוחרים" לקחה על עצמה את הסיכון של עלייה על המוקשים המוכרים. שפע אמוציות ארבו מעבר לכל פינה. סכין, חולי נפש, זיכרונות קשים, משפחה לא מתפקדת, וכל זה בשלושה פרקים. כמו שאומרים, רם לוי לבש כאן את חליפת האיומים.
 

ההתחלה הייתה דווקא בסדר ואפילו יותר מכך. אקט נעיצת הסכין בחזהו של יהודה עוצר נשימה. העלילה כשלעצמה, כאמור על בסיס ספרו של א.ב. יהושע, מושכת ומעניינת. עד הפגישה הראשונה עם נעמי (רונה ליפז־מיכאל) המאושפזת בבית חולים לחולי נפש. 
 

מעט מהצפוי לנו קיבלנו בדייט ראשון ובלתי מוצלח זה: נעמי, כיאה וכיאות למשוגענער, בוהה בחלל מולה במבט בין מבועת לבלתי ממוקד, קולה חלול ומונוטוני. היא מאומצת, בלתי אמינה, מעוררת אי נוחות במשחק מופרז. העברית שלה משובחת יותר מזו של מורה לדקדוק, ההטעמות מצוינות - מי אמר שמשוגענער חייב לשכוח את מבנה המשפט הנכון? היא הרי רק ירדה מהפסים כששיפדה את בעלה בסכין.

את המבחן בבגרות לא שכחה. הדחיסות הולכת וצוברת קצב ונערמת לאוורסט של חוסר אמינות וחוסר נוחות. בנם של יהודה ונעמי, אסי (רותם קינן), מקפיא ג'לי רוטט ללא הפסקה, מרצה משעמם להיסטוריה, מלא זעם כלפי העולם, אינו מסוגל לקיים יחסי מין עם אשתו (אורטל אבנעים), צלמת כפייתית שעדשת המצלמה לגביה היא תחליף למי כבר יודע כמה קומפלקסים, עד שלפעמים מתחשק לצעוק למסך יאללה, תרגיעו, תנו לנו קצת מנוחה. גם לכם לא יזיק. 
 

 אפשר להיכנס לדיון התיאורטי בשאלה האם תפקידה של אמנות להיות ידידותית או מטרידה, אבל זמנו של דיון כזה נכון לפני הצפייה בפרק השלישי והאחרון בסדרה. בפרק הזה נפרצים כל הגבולות של מהומה וצרחנות. בתם של יהודה ונעמי, יעל (שרה אדלר), אורזת את חפציה ועוזבת את ילדיה ואת הבית בזעם, תופסת עורך דין ברחוב, שוכבת איתו, רק כדי לחזור הביתה כעבור מספר שעות. 
 

אחיה אסי הפחדן מעז ללכת לזונה וצורח לה "אני אוהב אותך". פתאום מתברר שהיחסים בין ההורים היו קשים לאורך שנים ולא סיפרו לנו. ומכולם יהודה, שמאז בואו מאמריקה מצטייר כדמות המאופקת, המנסה לפשר, מתחרפן באופן בלתי אמין ודוהר ברחבי בית החולים לחולי נפש לבוש שמלה וחבוש בכובע של אשתו.
 

קשה להאשים את השחקנים על ההופעה בסדרה הלא מוצלחת הזו. קצב המאורעות הבלתי אפשרי בשלושת הפרקים כופה עליהם דמויות חסרות רציפות ומשחק בלתי אמין. מי שלא הבריק כאן בבחירה ובתסריט הוא רם לוי. אולי בפריסת הסדרה על פני עשרה פרקים אפשר היה להצליח יותר. במצב הדברים הנוכחי, לא באשמתנו הגירושים האלה.

אל מול הסרט "אין הר גבוה מדי" אפשר רק לשבת ולהתרשם. כשאף אחד לא רואה, אפשר גם למחות דמעה. "אין הר גבוה מדי" הוא תיעוד מסעם של שמונה בעלי מוגבלויות גופניות קשות, בסיוע חברי עמותת אתגרים, שהתגברו על פחדי המשפחה ויצאו לכיבוש פסגת ההר הגבוה באפריקה - הקילימנג'רו. 
 

לוקים בשיתוק מוחין, עיוורים ועיוורות, פגועת תאונה קשה, התייצבו על המסלול המוליך לפסגת ההר, מי על רגליו נתמך בידי חבר עמותה, מי על כיסא גלגלים נישא בידי סבל, פיסח מוליך עיוור - והחלו לטפס. דרך לא דרך, עייפות, ערפל, קור ושלג, כל אחד ואחת מהם פוגש את פחדיו שלו, את הקילימנג'רו הפנימי שלו, בדרך לפסגה שלו.
 

בסרט "אין הר גבוה מדי", במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי", בבימויו של רני מונצ'ז ובהפקתו של גלעד עדין, כל הקלישאות נכונות. המאבק הוא עצום. הגבולות בין הפנימי לחיצוני מיטשטשים במהירות. ככל שהדרך הופכת תלולה וקשה יותר, כך מתגבר המאמץ האישי. הנופים מסביב נהדרים וכך גם הנופים האנושיים שמתגלים בעריכה החכמה.

כמעט שאפשר להגיד: מה החוכמה, מול מאבק אנושי בעוצמה כזו צריך רק להציב מצלמה מתעדת והנה לכם סרט. אלא שמונצ'ז ועדין נהגו כאן בחוכמה: הם השקיטו את המצלמה, הניחו לה להיות כמעט בלתי נראית, לא הפריזו בצילומי נופים, לא בסחיטת דמעות, ואת התוצאה לא כדאי להחמיץ.

הייתי בן 15, אולי 16, רק התחלתי לגבש זהות מוזיקלית כלשהי, כשהתגלגל לידי אלבום כפול בצבעי אפור־כחול (אני צודק, בדקתי עכשיו בוויקיפדיה), שעליו פניו של בחור צעיר עם שם ארוך. 
 

הנחתי את התקליט על הפטיפון - אז הוא היה פטיפון, עדיין לא מקול. וכשבקע הקול החרוך, הצרוד, מגרונו של אדם לבן, כבר ידעתי להבדיל בין צרידות מוזיקלית שחורה ללבנה. ידעתי שפגשתי חבר לשנים רבות. 
 

אני נכנס אל שפת האוקיינוס שקרוי ברוס ספרינגסטין ברגליים רועדות. לא הרחקתי בו מהחוף אף פעם. ליד ספרינגסטינולוגים מקצוענים אני פחות מיתוש. לא הייתי מעז להתקרב אלמלא הפגישה שתיארתי התרחשה באלבום הדגל של צעירותו, "THE RIVER", והסרט "ספרינגסטין: הסיפור מאחורי הנהר" מתאר, כשמו, את תהליך היצירה של "הנהר".  
 

הוא כבר לא צעיר, ברוס, בן 66, ורואים עליו את השנים, אם כי הלוואי על כולנו להיראות כך בגילו. הוא הצליח, למרות התהילה העולמית והמיליונים, להישאר בחור טוב. בחצרו הכפרית, במטבחו הכפרי, בג'ינס ובשרשראות ובעגיל באוזן הוא נראה כמו שהוא נשמע: פשוט וישיר וחסר מניירות וטוב לב. 
 

הסרט הוא בדיוק כמו שמו: תהליך היצירה של האלבום. יותר נכון תהליך הלידה. לא בקלות בא הנהר החדש אל העולם. אין טעם לספר כיצד. שווה צפייה. גם מי שאינו מתעלף מספרינגסטין יכול לשמוע ולראות כאן סיפור מרתק של הולדת יצירה מוזיקלית. ולמי שאוהב אותו, הבוס נשאר בוס.