משברי גיל" היא סדרה במשבר. היא לא ניסחה לעצמה מה היא רוצה להיות. היא הייתה יכולה להיות שני דברים. למשל מה שהיא מבקשת להיות - אנשים על סף מעבר לעשור חדש צועדים לעבר שינוי שנכפה עליהם. אלא שמה לעשות, העשור הכרונולוגי כאן אינו רלוונטי או מעורר עניין מיוחד. חיים, מדרכם, יכולים לכפות שינוי בכל זמן, גם בגיל, למשל, 37 וארבעה חודשים ושבוע. ההיצמדות לגיל עגול דווקא כ–30, 40, 50 או 80 היא חסרת משמעות.
"משברי גיל" הייתה יכולה לפנות לכיוון מרתק אחר, קרוב לזה שבו היא פוסעת כרגע. היא הייתה יכולה לקיים את חלומו של כמעט כל בן אנוש ולשנות מעט או הרבה בדרך חייו. להעניק זווית אינטליגנטית לבחינת הזמן שחלף, לחלומות שלא הוגשמו, לאלה שכבר לא יוגשמו. אפשר למצוא בלי מאמץ גדול די הייטקיסטים מצליחים שעזבו את הכסף והכורסאות הנוחות והקימו דוכני פלאפל, או הפכו למדריכי צניחה חופשית. אפשר היה להיצמד לטיפוסים כאלה שהחליטו להעז, לנסות, ועל סף החלפת קידומת זינקו למים הקרים וביצעו את השינוי.
היינו רוצים לצפות בהם, כדי שאולי גם אנחנו נאזור אומץ לעשות את השינוי, או לפחות נקבל את הכוח להמשיך לחלום. ואגב, אם הדמויות ייכשלו יהיה לנו התירוץ לקום בבוקר ולהמשיך באותו תלם.
"משברי גיל" החמיצה את ההזדמנות לחלום ובחרה באלה שבעל כורחם נגררו אל השינוי. במשך שנה וחצי עקבה המצלמה שלה אחרי שש דמויות. אפשר היה לחוש קרבה אל המזכירה הנצחית המבקשת להחליף מקצוע ולהיות סטנדאפיסטית.
קשה היה להתרשם מגילי קצנלנבוגן כטיפוס המתאים לסדרה. הוא מצטייר כילדותי שהוליך את נישואיו למשבר שאינו בר תיקון, וכך גם את חייו המקצועיים. הוא לא שאף מעולם למשהו אחר, אלא שכישלונות הוליכו אותו להזדמנות ילדותית ומעורפלת שתואמת את דרכו. כמה שהשיחה עם אשתו לשעבר ליאת תימור (אהלן, ליאת) מרתקת, היא מזכירה יותר ייעוץ זוגי ומעצימה את דמותו של קצנלנבוגן כילדותי, ולא כאדם שעשה שיקול קר ועל אף הצלחתו עזב את עולם חיי הלילה ונסע להגשים את חלומו מאז ומעולם - שיווק מעיין נעורים מעורפל בקוסטה ריקה.
גם האלמנה המבוגרת הנוגעת ללב, המתלבטת אם לנטוש את דירתה ולעבור לבית אבות, היא יותר קורבן של מעגל החיים ופחות תוצר של החלטה רעננה לצאת לדרך חדשה. אגב, היא דווקא עוררה בי את הרצון לצאת לדרך חדשה ולהצטרף למעון ההורים כדי שאוכל למרר את חייה של נציגת המקום זולגת הריר בניסיונה לצרף לקוחה חדשה לחשבון הבנק של המקום.
צריך להיות חסר לב לא להצטרף לתפילותיה של הצעירה משותקת המוחין המבקשת להקים משפחה. קצת פחות לרקדן הלא סימפתי המצוי על סף סיום קריירה. אבל ככל שהתקדמה הסדרה מדמות לדמות, התברר שהיא תקועה באלה שנגררו, שנדחפו לבצע שינוי, ולא באלה שהעזו לעשות אותו. ואלה פשוט, איך נאמר, מעניינים פחות. אז יש להם צרות. אז מה. צרות יש לכולם.
"בעקבות הכסף״, יום ה׳, 21.1, YES OH
כשהתחלתי לזהות נופים ידעתי שזהו, עברתי פאזה. באופן רשמי אני סגור על הסדרות הנורדיות. היו שלום, אמפייר סטייט בילדינג, מגדל קרייזלר, מרכז הסחר העולמי החדש, לכו חפשו את חבריכם הטובים, אנשי CSI, במדינות אמריקה שאליהן פלשתם. ברוכה הבאה, סאגה נורן, בפורש הקורעת את כביש הארבעה מסלולי הלוך וחזור על האייקון החדש אצלי בסלון - הגשר המחבר את קופנהגן בדנמרק למאלמו בשוודיה.
הנורדים ממשיכים להדהים, "בעקבות הכסף". צילום: YES
פגשנו גופה בדיוק על קו האמצע הבין–מדינתי על הגשר בעונה הראשונה. ראינו אוניית רפאים מתנגשת ביסודותיו. בעונה הזו, השלישית, אני צופה בעיקר בסאגה, ובהנריק שמתחיל להיכנס לה ללב וחוצה את הגשר הלוך ושוב. והלב כואב. סיימתי לראות כבר את פרק 8 ב–VOD, ונותרו לי עוד שני פרקים בלבד עד תום העונה. אחר כך יש המתנה ארוכה עד שתהיה, אם תהיה, עונה רביעית.
כשעלתה "בעקבות הכסף" ומול עיני, על המסך, הופיע מראה הגשר, הרגשתי כאילו פגשתי חבר ותיק. כמעט כמו לשוב הביתה. או אז ידעתי שסקנדינבי אנוכי. התחלתי לחוש את שורשי הוויקינגיים. לרגע נעלמה הציפייה שמלווה אותי כל העת באופן סמוי, אבל אי שם תחת העור נוכחת כל העת, לראות את סאגה מדכאת בכוח התפרעויות בין־גזעיות במאלמו, הידועה באוכלוסייתה שאינה מאנ"ש, או מנהלת חקירה כלכלית נוקבת נגד, נאמר, שרת החוץ של ארצה הנחשדת, נאמר, בניהול מסיבות חשק ושחיתות בדירות על חשבון המדינה.
אבל כשחוזרים לעניינים השגרתיים, כלומר רוצחים סדרתיים וכסף, כאמור הגשר הופך לאייקון מוכר. גם חוות טורבינות הרוח שסביבה וממנה יוצאת עלילת הסדרה החדשה "בעקבות הכסף" כבר מוכרת וידועה משלוש עונות "הגשר", כמעט כמו בניין עזריאלי. חוות הטורבינות שוכנת מצדו הדני של הגשר, מעל המצר, והצופה המאוהב לא רק שחש בבית, כמעט כמו בתל אביב, הוא מתחיל לדקלם למראה בחדר האמבטיה מילים ראשונות בשפות הגרמאניות.
מלבד כל אלה אפשר לציין שהעלילה נראית מבטיחה, וגם הדמויות. ולמי שמכריעים אותו הגעגועים לשפה האנגלית ולנופי הארץ הישנה - כמו "הגשר", "בעקבות הכסף" נרכשה להפקה בארצות הברית. בטח ימקמו אותה במיאמי או בניו אורלינס, ויעניקו לה את השם XCIS או ZCIS, יוסיפו מכשירים נוצצים ומשפטים שנונים, וכולם יהיו יפים ויפות ישר מהתנור. פשוט כבר אי אפשר לחכות.
"פואמה פדגוגית - הסיפור האמיתי",
יום ג׳, 19.1, הערוץ הראשון
אולי מבית הספר היסודי תל חי בכפר שלם בתל אביב תצא הבשורה. תל חי, כך על פי הנתונים שהובאו בסרט, היה עד לפני מספר שנים בית ספר כושל, שסבל מאלימות, הישגי התלמידים בו היו נמוכים ומורל צוות המורים היה בשפל.
מצליח להחמיץ, פואמה פדגוגית. צילום: עמנואל מאייר
תוכנית לימודים חדשנית שאימצה ופיתחה מנהלת בית הספר עינת אריזון־ברגר הביאה למהפכה. התוכנית, המציבה במרכז את ההקשבה לתלמיד, למחשבותיו, לתחושותיו, בסיוע טכניקות מדיטטיביות, הפכה את בית הספר לאחד מהשלושה המצליחים בארץ, כזה שמכל פינה בעיר נאבקים ילדים כדי להתקבל אליו.
"פואמה פדגוגית - הסיפור האמיתי" הוא מעקב מצולם שנערך במשך שנה שלמה על הפעלת התוכנית בכיתות בית הספר. הסרט מדגים היטב את האלמנטים החדשניים בתוכנית: לאמן את התלמיד להקשיב לרגשות שלו, לשלוף אותם מתוכו, ובכך לבנות את ביטחונו ביכולותיו האישיות ובשיפור הישגיו.
הרעיון, על פניו, נשמע מנצח. הוא בוודאי מועיל יותר לתלמיד מתוספת שעת מורשת בשבוע. אלא ש"פואמה פדגוגית - הסיפור האמיתי" לא מעמיד את הצלחתו במבחן כלשהו בפני הצופה. מומחים חינוכיים אינם נקראים לאשש או לבקר את השיטה. המושגים שבהם משתמש הסרט כדי להציג את "אחד משלושת בתי הספר המצליחים בארץ" אינם מוגדרים. הפרמטרים שעל פיהם נמדדת אותה "הצלחה" אינם מנוסחים. הכיתות נראות קטנות להפליא ביחס למספר התלמידים למורה (בתוספת סייעת), ודי בעובדה זו כדי להטות כל תוצאת בדיקה המבקשת למדוד את יעילות השיטה.
המשקל שמעניק הסרט לטכניקות לבניית ביטחונו של התלמיד בעצמו הוא רב. אלא שלימוד "נטו", של אותם מקצועות "נוראיים" כמתמטיקה, היסטוריה וספרות, אינו מוצג. הצופה אינו יכול להעריך את השיפור, אם קיים, ביכולת הלימוד של התלמיד.
"פואמה פדגוגית - הסיפור האמיתי" הוא סרט חסר שמעורר ספק. ייתכן שבעוד זמן מה, במבט שייבחן בפרספקטיבה, יתגלה שהסרט באמת היה הראשון לזהות את תחילת המהפכה המיוחלת, אבל כרגע את המהפכה עצמה הוא מצליח להחמיץ.
