הסרט על גבריאל גרסיה מארקס עוצר נשימה כמעט כמו ספריו

"גאבו: הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס", יס דוקו, יס VOD

לא ספרתי כמה פעמים הקפאתי את שידור הסרט “גאבו: הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס" כדי לחזור ולדפדף, לפעמים באצבעות נרגשות וגם מעט רועדות, ב"מאה שנים של בדידות", שאחרי כמה שנים שהעלה אבק בירכתי הספרייה חזר אל מקום הכבוד הראוי לו, קרוב ללבו ולשולחנו של בעל הבית.

יש מעט ספרים שקראתי שנצרבו לי בנשמה. עוד מעט יותר כאלה שאני יכול לדקלם בעל פה פסקאות שלמות מתוכם. שאני זוכר מילה במילה כיצד הם יוצאים לדרך (“שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים..."), וכיצד הם מסתיימים (“...לגזע שנדון למאה שנים של בדידות לא ניתנת הזדמנות שנייה על פני האדמה"). “מאה שנים של בדידות", מסתבר, הוא אחד מהם. וההזדמנות לראות ממש, במו עיני, את האיש שממנו הגיחו המילים הללו, ריתקה אותי מיד אל המסך.

המאמר הזה, אם כן, לא אובייקטיבי במידה רבה. ההתרגשות, אני מודה, הייתה גדולה. הסיור בארקטקה, עיירת ילדותו של מארקס, היה כסיור תיירים מודרך במקונדו. את שורשי הסיפורים שלו ניתן למצוא שם: הבתים המטים ליפול. הדרכים הלא סלולות. הילדים העירומים למחצה המשחקים בסמטאות הבוציות. הסבתא החיה בעולם של אמונות טפלות, שבו כל צפרדע ולטאה הן מכשפות. הסבא וסיפורי מלחמת האזרחים שלו. אמו של גאביטו, גבריאל הקטן, המקפידה שילדיה ידעו קרוא וכתוב עוד לפני שהלכו לבית ספר. מכאן, מפינת העולם הנידחת הזאת, צמח הסופר שעתיד לטלטל את כל העולם. איך אפשר להחמיץ תמונה או מילה מכל אלה?

ואחר כך גאביטו הבוגר יותר: עוזב את בית הוריו ומפליג לבוגוטה, חי בפנסיון, משתכר וכותב. עובד בעיתון, משתכר וכותב. העיתון הנפעם מיכולותיו שולח אותו לפריז. גאביטו, עכשיו כבר גאבו, מסתגר בעליית גג בקומה השביעית של מלון וכותב וכותב וכותב. גווע ברעב וכותב. 20 שנה חולפות עד שהוא כותב את “מאה שנים של בדידות" שהופך מיד עם יציאתו לאור לרב–מכר, ויש לו סוף–סוף כסף לשלם שכר דירה, ולרכוש מכונית ובגדים לאשתו ולילדיו.

זה סיפור החיים של גבריאל גרסיה מארקס. עוצר נשימה כמעט כמו הספרים שלו. את הסרט “גאבו: הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס" אסור להחמיץ.

"המרוץ לצמרת של דונלד טראמפ", ערוץ ההיסטוריה, שישי, 5.2, שבת, 6.2

הסרט “המרוץ לצמרת של דונלד טראמפ" מעשיר את הצופה בשפע של מידע על עברו ואישיותו. אני לא הולך לכתוב כאן מהו המידע. אתם לא זקוקים לו. יש טיפוסים שלא תמצאו אחד בכל המדינה שאין לו דעה לגביהם.

אם להשתמש בהשאלה זעירה מתחום שקרוב אלי, המאמן הישראלי דיוויד בלאט פוטר לפני שבועיים מאימון קבוצת הכדורסל של קליבלנד. לא תמצאו חובב ספורט ישראלי שאין לו לפחות שלוש דעות בעניין והרצאה מזומנת בכל רגע, ומעטים הפרשנים וכותבי הטורים שלא חבטו ודשו בנושא שלו.

אם לחזור לנקודת המוצא של האין דיון כאן, הצופה קרא, שמע וראה דונלד טראמפ מכל זווית שנאמרה, נחשבה, נמדדה, נחבטה ונצרחה בעניינו של הטיפוס יוצא הדופן הזה.

ובכל זאת, “המרוץ לצמרת של דונלד טראמפ", למרות אורכו המופרז - שעה ו־20 דקות. למי יש כוח לראות דוקו באורך שעה ו־20 דקות - מושך את העין ודי מדביק לכיסא, מהסיבה הפשוטה: יש בו כסף וזוהר ונשים יפהפיות ובכלל שפע נוצצים.

טראמפ הצעיר שהתחיל מאפס - כמעט מאפס, רק עם מיליון דולר שנתן לו כסטארט אביו המולטי–מיליונר - והפך את המיליון למיליארד וחצי, והפסיד אותו, ושוב הרוויח, ונישא בדרך (לא בו–זמנית) לשלוש נשים זוהרות והביא לעולם חמישה ילדים, וקנה קבוצת פוטבול ומלונות וחברת תעופה ובתי קזינו ובנה והרס. וכל אלה תוך כדי התנהלות תקשורתית גאונית, גם אם היא הופכת את הקיבה לא פעם. וזהו סיפור מרתק.

האם הוא יתאים גם להיות נשיא? “המרוץ לצמרת של דונלד טראמפ" לא מציע תשובה חד–משמעית, אבל לפחות מעשיר את המחשבה בדרך להחלטה. מה שבטוח, אחרי אובמה הרבה ישראלים יקנו את טראמפ בשתי ידיים.

טלי מורנו עוזבת את חדשות 10

תמיד אני מתבלבל או לא מצליח - ותסלחנה לי השתיים - להבדיל בין טלי מורנו ללינוי בר גפן. זה לא יקרה לי, אגב, עם אילה חסון. היא מפחידה אותי. או עם יונית. לא צריך לומר איזו יונית, כולנו מכירים את האנגלית ה–פנ–טס–טית והמצמוצים וכיווצי הגבינים והטיות הראש שמזכירות נגיחה של חלוץ בליגת העל בכדורגל.

זה מה שחביב עלי בטלי בר גפן ובלינוי מורנו, ולא מעט גם בקרן מרציאנו. הן מתיישבות על כיסא המגישה ושעה לאחר מכן הן קמות ופורחות לי מיד מהזיכרון. אני לא מבדיל ביניהן. הן לא באו לעשות תיאטרון. לתכנן לי סדר קטסטרופות יומי. להבהיר לי מה חשוב. מה מזעזע. איפה ראוי לי לפחד ומתי. משום שהייתי ילד טוב, מותר לי גם לקבל פרפראות ולחייך מעט - אבל לא הרבה - על איזו משובה של העולם הזה. הן באות לתת עבודה וביי.

ערוץ 10 קיבל החלטה קרה כשהחליף את מורנו ואלון בן דוד בחסון. בהודעה שהוציאו, הודו ראשי חדשות 10 למורנו על “תרומתה החשובה", מה שאומר, בדרך מנומסת, שדי בשלוש שנים של נתוני צפייה מדשדשים בשישי בערב כדי לבצע שינוי. לפחות על פי נתוני הצפייה של השבועות הראשונים, ההחלטה הייתה מוצדקת. היא אומנם תיבדק לאורך זמן, כשיחלוף ההייפ הראשוני שנוצר מהמעבר המתוקשר של חסון מהערוץ הראשון, אבל לפחות כעת מראים המספרים זינוק מרשים למעלה.

גם מורנו קיבלה החלטה מתבקשת. נראה מהצד שכל התהליך התרחש מעל ראשה, והוא בוודאי מביע חוסר אמון בה. העובדה שכמה מבקרי טלוויזיה חשים בנוח כשהיא על המסך לא עומדת לזכותה. היא הולכת הביתה, יכולה לשבת לה שם בכיף. שהרי פרנסה ממילא לא חסרה. קיציס, ברוך השם, מניח כמות נאה של בשר ציד על השולחן. ואם יחסר, תמיד אפשר להתחיל ביזנס של בובות וודו מפחידות בדמות יונית ואילה. באמת מפתיע איך איזה יזם זריז עוד לא הרים את הכפפה.