הניחו לי לנפשי: "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון" מרדדת את דמותו המורכבת של גיבורה

סלחו לי אנשי הפוליטיקלי קורקט. אפשר להקיא מרוב פוליטיקלי קורקט. עוד מעט נצטרך לומר בישראל אפרו־יהודים על יוצאי מדינות צפון אפריקה. אבל זה הרהור שלא ממין העניין. בכל פעם שאכתוב שחורים אני מתכוון לאפרו־אמריקאים. בישראל זה לא פורט על נימים מתוחים כמו באמריקה. 
 

שחורים ולבנים. שחורים נגד לבנים. שחורים עשירים שעשו את זה נגד רשויות חוק לבנות. שחור מצליח בפוטבול, בקולנוע. נשוי - גרוש - לאישה לבנה. ועורך הדין היהודי שפירו. והחברות עם לא פחות ממשפחת קרדשיאן שהחלה שם את הקריירה. והברונקו הלבנה המצולמת מלמעלה שבסיינפלד עשו עליה טייק אוף. דוקו וסרטים יש בשפע על או. ג'יי. סימפסון. פלא שלא עשו עד היום סדרה על הפרשה.
 

הסדרה מתנהגת כמו סדרה. נוצצת, יפים ויפות (אל־איי, ברנטווד, קרדשיאן, אחינו!). היא מסגלת לעצמה מבט כמעט משועשע. לא מלמדים אותנו כמו בדוקו כבד ראש מי הטיפוס ומה אוכל אותו. על הכלב שנשך אותו בילדותו. על הדוד, אפרופו פרקי הקריירה של קרמר באל־איי שחיכה בשיחים. קובה גודינג ג'וניור, בתפקיד או.ג'יי., מתוסרט ומבוים כמורשע מראש, וכך הוא משחק את התפקיד בסדרת ניואנסים קטנים. עיניים מושפלות שחומקות הצדה ממבטים ישירים, צרחות היסטריות, רדידות־רדידות־רדידות.
 

מבחינה זו מותירה הסדרה, לפחות בתחילתה, את הצופה ברעבונו. העולם כולו, מלבד בית משפט אחד, משוכנע באשמתו של סימפסון ורואה בו בוודאות את רוצחם של אשתו לשעבר ניקול וחברה רון גולדמן. ואף על פי כן, אחרי שנמלט בעור שיניו ממאסר עולם כפול, במקום להקים לעצמו דוכן פלאפל או משהו ולהתפרנס בשלווה, בחר סימפסון לבצע שוד מטופש ומגושם במלון בלאס וגאס, להיתפס ולהישלח לשנות מאסר רבות. 
 

אי אפשר, אם כך, להימנע מהמסקנה שסימפסון אידיוט או פגוע בנפשו ברמה זו או אחרת, ואין חובה להידרש בהכרח למונחים קליניים, אבל קשה להשתחרר מהתחושה ש"אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון" מרדדת את הדמות, או לפחות את מבטה על הדמות, לטובת הפיכת הסיפור לפרק נוסף של "CSI".
 

זה בעצם מה שעושה “אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון". עוד פרק בסדרת מתח. תלושה ממציאות מתוחה, מנתקת את או. ג'יי. סימפסון הטלוויזיוני מאו. ג'יי. סימפסון הממשי, הפושע הרצחני (ככל הנראה) שהוא. אז למה בעצם לצפות בטייק אוף של "CSI" אם אפשר לצפות במקור?

המסקנה העיקרית מצפייה בסרט “בעיטה לגן עדן" שישודר מחר, היא שניו זילנד היא ארץ רגועה ויפה. המסקנה השנייה היא שלא כל אחד חייב לעשות סרט.
 

צביקי עשת, גיבור הסרט על עצמו, ויוצרו, היה איש עסקים בישראל. החזיק בבעלותו מרכז טיפוח משפחתי ועל פי עדותו ראה שגשוג והצלחה וכסף. יש כאלה שלא יסכימו איתו בעניין השגשוג וההצלחה. חיפוש ברשת מגלה שכאשר עזב את הארץ, החברה שבבעלותו קרסה והותירה חובות של מיליונים. אני לא מתכוון לחוות דעה בעניין - אם היו חובות או לא - לא העסק שלי ולא רלוונטי ל"בעיטה לגן עדן".
 

השורה התחתונה היא, על פי עדותו של עשת, שבאמצע החיים הוא לא היה יכול יותר: ההתחייבויות, הפגישות, אירוח הלקוחות, הכל חנק אותו. החיים ברחו לו מהיד ולקחו אותו למחוזות שלא רצה להיות בהם. הוא רצה להשתלט עליהם מחדש, ובעיקר במקום אחר. אז הוא לקח את רעייתו ענת, ואת שני בניו, וביחד נסעו כולם לעשר שנים בניו זילנד. 
 

עשת הוא אדם סוער. הוא מתרגש בקולי קולות, משהו בנשמה אוכל אותו, הוא לא מרוצה על בסיס קבוע. מטיפוח עבר למסעדנות, הוא יוזם, קונה מסעדות ובתי קפה, מוכר, רץ. הריצה הזו הביאה אותו, כך על פי הסרט, לעייפות גדולה, עד שלפני 15 שנה נסע עם משפחתו לחו"ל. 

 

התוכנית הייתה לנסוע לבאלי, אלא שלשם הוא לא קיבל ויזה. בהמשך הרחוב הייתה שגרירות ניו זילנד, שכן העניקה למשפחה ויזה, אז הם נסעו לניו זילנד, לעיירה ציורית קטנטונת, שופעת ירוק, שוכנת לחוף מפרץ, ונשארו שם עשר שנים. בניו זילנד הוא רץ, קנה ופתח מסעדות ובתי קפה, מכר, חי. 
 

חמש שנים אחרי שחזר לארץ, הוא ומשפחתו נוסעים לביקור בן עשרה ימים בניו זילנד, במקומות שבהם חיו, “לגעת בנקודות האור שמצאו שם". הסרט מתעד את הביקור ואמור להוות מעין מסע לתוך נפשו של צביקי ומסע לתוך הנפש המשפחתית, אלא שכאן מתנגש עשת עם גבולות היכולת שלו. 
 

יכול להיות שהוא יזם ומסעדן ומוצלח. כדמות וכגיבור סרט הוא מוצלח פחות. ההתרגשות שלו ניכרת, אבל את הסערה המתרחשת בתוכו אינו מצליח לתרגם למילים. הוא מוגבל ביכולתו הוורבלית, הוא מספר קטוע ודל, הוא חווה מסע פנימי עז, אבל יכולתו לספר על הדרך לצופים חסרה ובלתי מעניינת. 
 

“יואו, כמה זה יפה" ו"בנקודות הכי עמוקות זה נוגע לי" הם מטבעות שימושיים בדל"ת אמות של משפחת עשת, שנרגשת יחד עם אבא. הם אינם מטבעות ששווים הרבה בסרט דוקו. לא שלחנו אותו עד ניו זילנד כדי לשמוע ש"יואו, כמה זה יפה". לבדנו, על הכורסה בארץ, אנחנו רואים שזה יפה. 
 

כנ"ל לגבי ירי בפרה לצורך הכנת סטייקים. “תנו לחיות לחיות" עושים מספיק בוג'ראס מזה. צביקי עשת שתופס את הראש בזעזוע בניו זילנד מפרה ירויה שנופלת על האדמה זה בזבוז של כרטיס טיסה.
 

“בעיטה לגן עדן" אינו יותר מסרט משפחתי מושקע שמקרינים בערב לקבוצת חברים על טיול לניו זילנד. באופן אישי, הוא עשה לי בהתחלה חשק לנסוע לשם. אחר כך, ככל שחלפו הדקות, התחלתי לנצנץ וחזרתי להתלבט אם הקיץ נוסעים ליוון או לטוסקנה. אולי אעשה על זה דוקו.

  

יצוין כאן שהביקורת על טלנובלת הנוער החדשה “צ'יקה ומפירו" מתייחסת ל–11 הדקות הראשונות של פרק מספר 1 בלבד. אחר כך כשל כוח הסבל. יותר לא יכולתי לצפות בהתרחשות שעל המסך, ואנא יגלה הקורא מעט חמלה. 
 

מלכתחילה אני מרפרף לעתים ובמהירות על סדרות נוער, אך ורק כדי לברר אם הן די בטוחות לטף העתיד לצפות בהן. “צ'יקה ומפירו", במבט של 11 דקות, דווקא לא נראית כמי שמצריכה להזמין משטרה.

 

הגיבורה דייסי, בת להורים ערפדים, מחליטה שאינה רוצה להינשך על ידי הוריה ולהפוך לערפד בעצמה, מכיוון שהיא מאוהבת מעל הראש במקס, חברה לבית הספר, וערפד, כפי שיודע כל תלמיד בית ספר, לא יכול להתאהב בסתם בן אנוש. 
 

מכאן, ככל הנראה מתפתח תהליך חיזור טינאייג'רי, מלווה פה ושם באלמנטים של מחזמר ובמשחק קומי. לצופה בוגר זה מטפס על העצבים תוך 11 דקות. בני עשרה עשויים לצפות בפרקים שלמים. אף פעם לא יהיה שלום בין שני העמים הללו.