הנטישה הזועמת של אלקבץ חושפת את השפל התדמיתי של העיתונות

אלקבץ הגיעה לאולפן כדי לקדם סדרה צרפתית בכיכובה שעומדת לעלות גם בישראל. המראיין יונתן ריגר שאל אותה שאלות ספורות על הסדרה ואז - במעבר חד ומלא מבוכה - ניסה לשנות נושא ולדבר איתה על פרשת ההטרדות המיניות שביצע לכאורה עמיתה, השחקן משה איבגי. אלקבץ סירבה לענות, וגם התערבותו של עודד בן עמי, שהגן על ריגר וטען כי הוא מחויב לשאול את השאלה הזו, לא עזרה. להפך. השחקנית נטשה בהפגנתיות את התוכנית.

בואו נדבר קודם כל על העיקרון. ראיון הוא תמיד עסקת חבילה. המרואיין מקבל במה כדי לקדם את מה שחשוב לו - במקרה הזה, הסדרה החדשה - ובתמורה מדבר על נושאים שפחות מתחשק לו להיכנס אליהם, אבל מעניינים את עורכי העיתון/התוכנית. במקרה הזה, פרשת איבגי. העובדה שריגר שאל את אלקבץ על נושא שאינו קשור לסדרה החדשה היא לגיטימית לגמרי, ואלקבץ - כשועלת ראיונות ותיקה - יודעת זאת היטב.

נכון שהדרך שבה השאלה נשאלה לא הייתה אלגנטית, בלשון המעטה. ריגר היה צריך, קודם כל, לשאול אותה ביתר הרחבה על תפקידה בסדרה, לפני שמיהר לקפוץ למה שעניין אותו הרבה יותר. אחרי הכל, לא בכל יום שחקן ישראלי מגלם תפקיד ראשי בסדרת טלוויזיה צרפתית. כלומר, יש על מה לדבר. ומשכבר עשה את הסוויץ', ועבר לדבר על פרשת איבגי, כל שפת הגוף של ריגר שידרה מבוכה זועקת. כאילו הודה מראש באשמה. בקיצור, לא אחד מרגעיו הגדולים כמראיין.

 

 

ועדיין, השאלה עצמה הייתה לגמרי במקום. לא רק בגלל אותה עסקה שהזכרתי אלא הודות לנושא הספציפי. אלקבץ היא שחקנית ותיקה. אחת הבכירות בישראל. ולכן בתקופה שבה יש דיון ציבורי בוער וחשוב על הטרדות מיניות שחוות שחקניות, פשוט מתבקש לשאול אותה בעניין. העובדה שהאדם הכי מדובר בנושא הוא איבגי, אדם שאלקבץ מכירה היטב, הופכת את הדיון למאוד לא נוח מבחינתה. אבל זאת לא סיבה להתחמק. אין שום בעיה להתייחס לעניין ההטרדות באופן כללי, ולומר ביושר שהיא לא רוצה לדבר על השחקן הספציפי, שכן הם מכירים.

יותר מזה. אלקבץ אוהבת להתהדר בדימוי של אישה חזקה ופמיניסטית. היא הרוויחה אותו ביושר, בעיקר דרך הטרילוגיה הקולנועית שביימה עם שלומי אחיה, סביב דמותה של ויויאן אמסלם. אפשר היה לצפות, בייחוד ממנה, שכשתישאל שאלה לגבי ניצול נשים היא תתייחס אליה, גם אם המראיין לא הפליא בביצועיו, או התנהג כמילואימניק מצחקק לצד עודד בן עמי. אבל אלקבץ העדיפה שלא להתמודד עם הסיטואציה הלא נעימה מבחינתה, בגלל ההיכרות עם איבגי, ועזבה את המקום באמתלה של נעלבת.

כמו שכתבתי בתחילה, היא לא הייתה עושה זאת אם האווירה הציבורית לא הייתה בזה מראש לתקשורת. קובעת שהיא “צהובה", “מסלפת", “רודפת סנסציות" וכו'. במובן הזה, כל ישראל אחים. לא משנה אם אתה בנימין נתניהו, אייל גולן או משה איבגי. כולם מאשימים את העיתונאים.

זה לא שהתקשורת חפה מכל עוון. ברור שיש כאן מגמה של הצהבה וחיפוש כותרות. אבל דווקא הנושא הזה, של הטרדות מינית, שב ומוכיח עד כמה לתקשורת יש תפקיד חשוב ואפקטיבי. הרי יש כאן מהפכה ערכית של ממש, שלא הייתה מתרחשת אלמלא העיתונות. מפלטם הקבוע של הרשעים הוא הטענה שלא בוצעה עבירה פלילית. עורכי הדין היקרים שלהם גם דואגים לכך. אבל הם לא יכולים לעצור את המשפט המוסרי שמתרחש - כן כן, בתקשורת. אז לפני שתירו בשליח, תחשבו מה יישאר פה בלעדיו.

 
 

 

1. אתי אנקרי עומדת לארח במופע מיוחד את ריקי גל. נכון שזה מרגש? שתי זמרות מהגדולות שצמחו כאן, עם רפרטואר עשיר וקול ייחודי, משתפות פעולה. יאללה, בואו נלך. אבל רגע, לא כל כך מהר. כי ההופעה מיועדת לנשים בלבד. כן, בדיוק. ישראל 2016. נערת הרוק וזו שרואה לך בעיניים, אבל רק למול עיניים נשיות. וזה עושה אותי עצוב נורא.

2. ברוח דומה, ההשתלחות של ערוץ 20, “ערוץ המורשת", בתנועה הרפורמית היא פשוט לא נתפסת. הם הגדירו אותה כזרם ש"לא שייך ליהדות", ש"פועל להטמעת מנהגי נוצרים בבתי הכנסת" וקינחו ב"מזייפים בעולם שעוני רולקס. בואו לא נזייף את היהדות". אני תוהה אם טאלנטים של הערוץ, כמו אראל סג"ל, שכל כך שיבחתי לפני שבוע, גם עומדים מאחורי המילים האלה.

3. אהבתי מאוד את להקת שוטי הנבואה. ולצד השמחה על ההצלחה המוצדקת של אברהם טל, תמיד חבל לי שהכוחות האחרים והמצוינים שהיו בהרכב קצת נעלמו. עכשיו שניים מרכזיים שבהם, גלעד ויטל ורואי לוי, חוזרים לשתף פעולה יחד. הסינגל הראשון שלהם, “נערה", הוא טרי ומגניב, ומזכיר מאוד - ולטובה - את הצליל של להקת האם. איזה כיף.