בפעם הראשונה העונה זכינו לצפות בפרק ערוך היטב, מוצף ברגש ומשעשע ( "פיפי", בעיקר מדודו) שגם הרעיון מאחוריו, להקריב למען האחר ולהתמודד עם הפחד על מנת להביא לו את המתנה מן הבית שלו, היה מעניין ומקורי. גם אני הורדתי דמעה כאשר שי מיקה התרפקה על הזיכרונות לאבא, וגם לי עלה חיוך על השפתיים כשעומרי הראה את תיק המיניונים שקיבל מאחייניו הקטנים.
כשכולם היו שם למעלה על המנוף, חיוורים ורועדים, רואים כמה שכולנו עשויים מסך כל החלקים שלנו (כפי שבזמנו אמרה רינת) עם הטוב והרע שבנו, החרדות, הפחדים והחולשות, אך גם העוצמות. והם בהחלט הפגינו עוצמה (בעיקר דודו, כי הוא הכי פחד, והצליח להתגבר על הפחד) כשהם החליטו ברגע אחד של "על החיים ועל המוות", לקפוץ למטה מגובה עצום, בשביל להוכיח לעצמם ולכולם שהם מסוגלים. בעיניי הקפיצה הזאת, בעיקר של דודו שסתם את האף כאילו הוא קופץ ראש לבריכה, הייתה סמלית. היא סימלה את כל ההחלטות האמיצות שלנו בחיים לקפוץ למים ויהי מה, כדי לשנות ולהתחיל מחדש בלי פחד מהבלתי נודע. הקפיצה הזאת אף סימלה את ההחלטה של הדיירים לפני שלושה חודשים, להיכנס לתוך בית האח הגדול ולהתמודד עם החוויה הלא קלה הזאת.
היה משהו כמעט לירי, תמים ומחמם את הלב, בפרק, שבניגוד לכל הפרקים האחרים העונה, מטרתו הייתה ללכד, ולא לפרק, לשסע או להחרים. גם רעיון השריפה המדומה שכולם חשבו שהיא אמיתית ושצבא שי חי גרם אותה, היה גאוני. שאפו אח גדול, התעלית על עצמך. רק חבל שזה קורה מאוחר מדי ומעט מדי. שלושה דיירים חזקים עוד יכלו להיות היום בבית, אילו השכלת לסדר שם את הבלגן, להשגיח בעיניים פקוחות על הנעשה ולנווט את הספינה המטלטלת הזאת למים שקטים יותר.
כולם עצובים, רק אור ממשיכה לטפח את רגש הנקם
הפרק זרם בנעימים חוץ מכמה חריקות שהרעילו לרגע קצר את האווירה. הייתי מצפה שאחרי עזיבתו של שי חי, תדע אור להתעלות על עצמה ולא תמשיך להפיץ שנאה ולומר שהוא זה שזרע אימה ופחד בבית ועכשיו אפשר לנשום. על פי שמועות שרצו ברשת, האוהדים של אור שהושפעו מכל השנאה הזאת, שמו בפייסבוק שלה תמונה של שי חי במדי היטלר, תמונה שנשארה שם לדקות ספורות ומיד הורדה כי הם הבינו את חומרת המעשה.
סכסוכים גדולים מאלה שבבית האח הסתיימו בפיוס. אלא אם כן מפיצים עליך שאתה דאעש כפי שאור כינתה את שי חי, ומלבים את האש עד שהיא שורפת כל דרך אפשרית לסלוח ולמחול. ולמה שי חי דאעש? כי הוא אמר עליה שהיא מכשפה? במילים אחרות: שהיא רעה? ואו, אלה באמת פשעים כנגד האנושות. אפשר גם לחשוב כמה הוא הפחיד אותה. הרי הוא בקושי התקרב אליה, חוץ מפעמים בודדות שהוא פנה אליה בתחילת העונה ומאז תפס ממנה מרחק. הוא גם התנצל בפניה בשלב מסוים והיא עקמה את האף לעברו. אתמול היא ישבה בחדר האח וטפחה לעצמה על השכם שהיא היחידה והחזקה שהצליחה לסלק את האיש משם. אז אם היה לה כזה כוח בידיים, על איזה פחד היא מדברת? גם לא ראיתי שאחרים כל כך פחדו ממנו. דודו הרגיש לגמרי נוח לדבר איתו ואפילו באינטימיות. עומרי צרח עליו את נשמתו וכך גם אחרים. אז על איזה פחד מדובר?
חוץ מאור וברק שקרא לשי חי שטן ואף צעק שהוא נפטר (חביב לא?), שאר הדיירים נעצבו על ליבם אחרי שהשלושה עזבו. בין אם העמידו פנים או לא, עצם העובדה שהם ידעו שעליהם להפגין צער כלשהו, כי הרי שי חי גר איתם במשך שלושה חודשים וחלק איתם גם רגעים יפים, מצביעה על אנושיות. ואילו אור שכביכול דוגלת באהבת האדם (אבל לא באהבת כלבים שהן חיות מטונפות, וגם לא יונים שאפשר למרוט להן נוצות) ממשיכה לטפח ולהאכיל את השנאה ורגש הנקם.
ואם אתם רוצים את "כל האמת בפרצוף", היה זה דודו שפחד מאור ועומרי שמא יחשבו שהוא מתקרב מדי לשי חי. גם עומרי שקשק ממנה ומהמילים המושחזות שבכישרון רב היא יודעת להשחיל לתוך כל סיטואציה כדי לבלבל אותך ולתת לך להרגיש אשם. היא גם ניסתה באמצעות פילוסופיה בגרוש לבלבל את כולם ששי חי יצא לוזר כי ברח מהבית ועכשיו גם האוהדים שלו בזים לו. אבל רגע לפני זה הוכח ההיפך, כאשר גדוד שלם מצבא שי חי הפגין על הגבעות וצעק להם: "בזיון, שי חי המלך". גולת הכותרת של הפרק היא השאלה: למה כולם העמידו את אור להדחה אם היא כל כך משרה אהבה וחום סביבה? והכי מעניין, שהיא כפמיניסטית מוצהרת, העמידה להדחה את שתי הבנות של הבית.