ביקורת טלוויזיה: "הפנתרים האחרונים" מסיירת באירופה הלא קלאסית

מדויק מכולם בכתבתה של שני חזיזה על בעיית ההפרדה והבידוד בבתי הסוהר בישראל היה איש השב"ס שפרש ידיים ואמר היישר מהבטן: אני לא יודע מה לעשות. אין לי את הפתרון הטוב. אתם יודעים מה, אין לי את היכולת האינטלקטואלית לפתור את הבעיה.

לפניו דיברו אנשים שידעו בדיוק את הפתרון: למשל הפסיכיאטר מרופאים ללא גבולות. זה מה שמרשים אצל רופאים ללא גבולות: הם תמיד יודעים את הפתרון לכל בעיה. גם אם לבעיה פנים רבות, עוד לא נולדו הפנים שרופאים ללא גבולות יצליחו להעלים ולא לראות אותן, בדרכם לפתרון האחד והפשוט של הבעיה. 

והנה הבעיה: לבתי הכלא לא מגיעים מלאכים מלכתחילה. ומי שאינם מלאכים מלכתחילה נוטים לנהוג באופן שמחייב את הרחקתם משאר האוכלוסייה, כענישה או כהגנה על שלומם מפני שאר יושבי הכלא. בתאי ההפרדה - מילה מכובסת לצינוק מימי הביניים - כלואים האסירים 23 שעות ביממה. הם רשאים לצאת לשעה אחת בלבד של התרעננות. 

זה, בלשון המעטה, לא יפה. ימי הביניים הרי חלפו. מי שכלוא 23 שעות ביממה בקבר כזה, למשך תקופות שמגיעות עד חצי שנה ויותר, עובר סבל לא אנושי ויכול לצאת משם משוגע זועם לא קטן.

בתי הסוהר, ותאי ההפרדה בתוכם, הם סיפור לא חדש. ועדות כבר קמו בעבר, בחנו את הנושא מכל צדדיו, כתבו דוחות קשים, הזדעזעו כראוי, מסרו את הדוח לשר שהזדעזע כראוי, ובשטח - כלומר בתאים - דבר לא השתנה. 

מבחינה זו הכתבה של שני חזיזה אינה מחדשת בעצם דבר. היא מספרת סיפור שכבר סופר, מציפה אותו פעם נוספת אל פני השטח, וסביר להניח שהוא ישהה שם כמה שניות תקשורתיות ויתפוגג. 

אנשי זכויות האדם הציגו בסרט את עמדתם החד-משמעית נגד צורת ענישה זו. אנשי השב"ס היו מטבע הדברים אפולוגטיים יותר. הם רואים את הבעייתיות, הם אינם מפלצות צמאות דם, אבל הם חיים את השטח הרותח בבתי הכלא ואין להם בארסנל - גם זה הרעיוני - פתרון אחר. 

האסירים בוודאי אינם מרוצים משיטת ענישה זו. ואולי בעייתי מכולם היה אופן הכנת הכתבה מצדה של חזיזה. דווקא מכיוון שהסיפור כבר סופר לא מעט פעמים, לא נכון היה לחזור עליו באופן כה מדויק. אולי חזיזה הייתה צריכה להקשות הרבה יותר על מרואייניה. להגיע עם שניים־שלושה פתרונות מוצעים ולתת למשוכנעים בצדקתם ולפחות משוכנעים להתחכך במעט מציאות. כי את ההגדה בסגנון הזה כבר שמענו.
 

"הפנתרים האחרונים" מרתקת בזכות הסיור שבו היא לוקחת את הצופה לאירופה הלא קלאסית. הסלאמס, מגורי העוני מעוררי הפחד של מארסיי, הסמטאות האחוריות המזוהמות והחרבות של בלגרד, מגורי צוענים בבוסניה - מקומות שתייר שפוי ידיר מהם את רגליו.

ובמקומות לא סימפתיים הרי מתגוררים אנשים לא סימפתים, כמו הטיפוס הצועני המשופם שמוכן לחסל את שודדי היהלומים שבאים למכור את הגניבה חמש דקות אחרי שהכיר אותם, "הפנתרים האחרונים" עושה את העבודה מצוין מהבחינה הזאת. בלי מגדלי דירות נוצצים, בלי מכוניות פאר ונשים יפהפיות - קודרת, מוזנחת, אלימה, ברוכים הבאים לאירופה הלא קלאסית. לפחות לזו שאת רחובותיה מעטרות עתיקות מפוארות, ללא פרות עם פעמונים על צווארן, ללא עצי חג מולד בחלונות מוארים.

הדמויות הן כבר סיפור אחר. הן חיוורות ומעניינות הרבה פחות מהנוף. אין להן משפחה, גם לא ילדים. גג אח אחד חולה לב שאחיו ההומני הופך עולמות כדי להשיג את הכסף להשתלת לב, ובדרך, בהומניות כמובן, רוצח אנשים על ימין ועל שמאל. 

גיבורי "הפנתרים האחרונים" פשוט לא די משוגעים. אין נפתולי שקשוקה רגשיים בעולם הפנתרים. ראש חברת הביטוח מחליף את הרדידות בשנינות מתוסרטת עד זרא, שנינות, שנינות ועוד שנינות, עד שבא להגיד לו, יאללה כבר, סתום. 

חוקרת הביטוח המחפשת את היהלומים בשטח היא כפייתית לעבודתה, רווקה, כבר לא בת 16. בתפר גס מניחים עליה איזו טראומה מזמן שירותה במלחמה באזור הזה. ישנו השודד הרוצח ההומני והשוטר הרודף אחריו - נשכח את כולם בשנייה שהסדרה תסתיים, אם לא תחודש לעונה נוספת, כמובן. וחבל, השקיעו הרבה בסדרה הזו בדילוגים ממדינה למדינה. עוד כמה שבועות עבודה על התסריט ומי יודע, אולי עוד היינו קופצים פעם לסלאמס של מארסיי.

 

עד עשר הדקות האחרונות שלו, "האישה שהצטרפה לטאליבן" הוא סרט פשוט מיותר לצופה ישראלי. בקצרה, הוא מספר על אזרחית קנדית בשם בוורלי גיסברכט שהחליטה להתאסלם, שינתה את שמה לחדיג'ה עבדול קאהר, והצטרפה לטאליבן. 

כסרט תיעודי, "האישה שהצטרפה לטאליבן" מגרד בקושי את פני השטח. יוצריו מראיינים קרובים ומקורבים לבוורלי־חדיג'ה, לא את חדיג'ה עצמה, מסיבות שיתבררו מאוחר יותר, ובכל אופן הסיבה לכך שאשת עסקים קנדית בוחרת, מכל האפשרויות שבעולם, לבצע את השינוי הכה רדיקלי בחייה, להתאסלם ולהצטרף לארגון הקיצוני, לא מובנת כלל, אבל יותר מכך, כאמור, לא מעניינת כלל. 

אז היא התאסלמה. ביג דיל. אולי נוח לה יותר עם הבורקה והחיג'אב והקלצ'ניקוב ביד בחורבות אפגניסטן ופקיסטן מאשר בג'ינס וטריקו בטורונטו. שתהיה בריאה שם. אלא שבוורלי־חדיג'ה לא הפכה לבריאה יותר בקריירה המוסלמית שלה. היא החליטה להיכנס לאזורים הפראיים ביותר באפגניסטן, שנשלטים בידי הטאליבן ואל־קאעידה. היא חמושה במצלמת עיתונאית כדי להבין את מניעי הארגונים, לספר את סיפורם, להראות שאינם נוראים כפי שהם מוצגים במערב. 

במשך זמן מה, כמוסלמית הזוכה לחסות שהשיגה מצד שייח' חשוב, היא מצליחה לחדור למקומות היותר מסוכנים באפגניסטן ובפקיסטן. החומרים העיתונאיים שהיא מעבירה משם, חובה לציין, לא מעוררים את בלוטות הרוק בפיו של אדם מערבי שאולי חושב להגר לאותם חבלי ארץ או להדק את הקשרים עם תושביהם. בעיקר הם צפויים ובלתי מעניינים במיוחד. 

ולבסוף, לאחר שחסותו של השייח' מוסרת מעליה, לא עומדת לחדיג'ה אמונתה החדשה, והיא נחטפת בידי אחיה לדת האסלאם. ממשלת קנדה נדרשת לשלם בעבורה שני מיליון דולר ולדאוג לשחרור איש טאליבן הכלוא בגואנטנמו. הקנדים מסרבים. במשך שנתיים בוורלי־חדיג'ה כלואה, עד ששוביה מבינים שרק הוצאות יש להם ממנה. הם מוציאים אותה להורג וקוברים אותה במקום לא ידוע. 

סופו של הסרט צובט לב, אבל אינו מכפר על העובדה שאין בו די חומרים ייחודיים על סביבת האסלאם הקיצוני, על התהליך שעברה בוורלי המנוחה, ושמלבד צער גולמי שיתפוגג במהירות בלי להשאיר רושם, מדובר בסתם סרט.