"אירוויזיון", 12.5, 14.5, הערוץ הראשון
אני לא מתכוון לצפות בשבוע הקרוב באירוויזיון. לא כי למופע אין ערך מוזיקלי, כבר צרכתי מוזיקה נוראית יותר משירי אירוויזיון ונשארתי בחיים. לאירוע יש דווקא חן מסוים, עם כל ההדחקה מסביב, עם מקהלת הדוז־פואה ההמונית וצעקות ה"אנטישמים" שעולות מכל המרפסות כשקרואטיה מעניקה למלטה 12 נקודות ומאפשרת לה לעקוף אותנו מהמקום ה־18 למקום ה־17 המבטיח.
בעצם בכל שנה אני לא צופה באירוויזיון בלי לעשות מזה עניין, ורק אם חלפתי ליד מכשיר פתוח בזמן מניית הנקודות אני נבלם רגע לצדו, ואחר כך ממשיך הלאה. אם כבר טלוויזיה בימים האלה, פלייאוף ה־NBA מומלץ מאוד לנפש.
אלא שהשנה אני לא מתכוון לצפות באירוויזיון במיוחד. והשנה אני (לא) אעשה את זה בגלל הנציג שלנו, חובי סטאר. משנה לשנה אנחנו שולחים אותם מוזרים יותר, משנה לשנה גדל הפער בין השליחים שלנו למפעל לישראליות כלשהי. לא שאני מצפה שיעלה על הבמה עם הגבעטרון כמקהלת רקע שתשיר על שיבולים בעמק, אבל חובי סטאר שר באנגלית, לבוש ומסופר כפי שמעט מאוד ישראלים לבושים ומסופרים, חסר נתונים המבדילים אותו מכל קרואטי או אירי בתחרות, ובעצם הגיע לשם - השד יודע איך - כדי לקדם עניין אחד בלבד: את הקריירה של חובי סטאר.
אז למה על שמי? למה על חשבוני? שישנה את השם שלו בחזרה לחובב סקולץ וישיר בעברית, ואז אולי יקבל ממני נקודה. עד אז אהיה מאוד משועשע אם
הכסף הציבורי הזה ייקח בגדול את המקום האחרון.
"קווים מקבילים", הערוץ הראשון, יום הזיכרון, 11.5
בתחילה קשה להבין את זה: אורית, אלמנה, שאיבדה את תומר, בעלה, באחת המלחמות, מתחתנת בשנית ומקימה משפחה חדשה, אך מתקשה להשתחרר מתומר. הבעל המת חוזר אליה בדמיונה שוב ושוב ומטיל צל כבד על חיי משפחתה, עד שהיא מבינה שעליה לבחור בינו לבין התרסקות משפחתה וחייה הנוכחיים.
הנה כמה משפטים מהדיאלוגים הדמיוניים בין אורית לתומר, בעלה המנוח.
תומר: "כל הזמן אני מסתכל עלייך מהשמיים".
אורית: "נשארת צעיר כמו אז".
תומר: "ככה זה בשמיים. המלאכים לא נותנים להזדקן".
אורית: "אתה לא מקנא שאני עם בעלי השני?".
תומר: "בעולם של המתים אין קנאה".
אל תתפסו אותי, אגב, במילה, בנוגע לציטוטים המדויקים. אני גר על פני האדמה, אין לי, ככל הידוע לי, מלאכים שישמרו עלי. אבל פחות או יותר זו רוח הדברים וזו גם איכותם. ההתרחשויות בסרט אינן מתוחכמות יותר מהטקסטים. המבטים רבי המשמעות על תמונת תומר המת. הילדים המשחקים בבית המפילים, אגב סימבוליות, את התמונה על הרצפה. החיבוק הלילי עם הבעל השני, כשאורית הרדומה החולמת על תומר קוראת לו שוב ושוב בשמו.
ואת כל אלה קשה להבין. קשה להבין כיצד סרט כה רדוד, שטחי, צפוי, חסר תחכום ומעצבן עולה על מסך הערוץ הציבורי ביום רגיש כל כך כיום הזיכרון. הסרט נראה יותר כפרויקט של מגמת קולנוע בכיתת תיכון, ומתברר בתום 40 דקות מקוממות שאינו רחוק מכך, כשמגיעים לשורת הקרדיטים, שם כתוב שה"פרויקט" נוצר בידי הטלוויזיה הקהילתית נווה מונוסון. לא מובן מדוע מישהו בערוץ הראשון החליט שביום הזיכרון, במקום להותיר את הסרט הזה בין כתליו של המתנ"ס המקומי, הוא ישודר לכל עם ישראל. בטח לא היו לו לפרוגרמר מלאכים שישמרו עליו מפני החלטות נואלות. פשוט קשה להבין.
"רקדניות האל־איי קליפרס", ימי שישי, ערוץ !E
לוס אנג'לס קליפרס (אל־איי קליפרס) היא קבוצת כדורסל (מצוינת) בליגה האמריקאית ה־NBA. רקדניות הקבוצה הן חלק נכבד מהמופע על הפרקט ברגעים שבהם לא משוחק המשחק - פסקי זמן, הפסקות בין רבעים.
ככל מרכיב ב־NBA, גם להקת הרקדניות מלוטשת ומקצוענית. המוצר הסופי המשובח שלו זוכים הצופים מושג דרך מבחני קבלה שנתיים קפדניים, גם לרקדניות הוותיקות בלהקה, ודרך משטר אימונים קשה ויומיומי הכולל שעות ארוכות של עבודה.
"רקדניות האל־איי קליפרס" פותחת חלון למה ששקוף בדרך כלל לצופים, שרואים קבוצת נערות מדלגות בחיוך מאושר על הפרקט. הסדרה מתארת גם את הרגעים הזוהרים פחות, כיצד הן מתקבצות מרחבי ארצות הברית, מגיעות מעבודתן בדוכן הפיצה בלואיזיאנה, ומלוס אנג'לס עצמה, עם חלום גדול להתחיל לעשות את זה, דרך נבחרת הריקודים של הקליפרס.
הנושא הוא חביב בקושי. ולא תטעו אם תניחו שבישראל, שהעתיקה את המנהג וגם באולמות ליגת הכדורסל שלנו נערות מדלגות, רמת הביצוע נמוכה יותר, והנערות גם אינן מתפרנסות מההופעות. אבל נערות אולי תאהבנה את הסיפור המוצג, אף על פי שהוא אינו (ופה טמונה בעיה גדולה) עונה על השאלה מדוע נערות בנות 16 וצפונה חושפות כבידור לקהל גברי ברובו - ובישראל גברי באופן מוחלט - פלחי ישבנים וגבעות שדיים צעירים.
הריקוד כשלעצמו אינו מיני באופן מוצהר, אבל הוא חסר טעם אמנותי. ובעיקר, הלהקות מורכבות מנערות בלבד. אם נערים היו משובצים בהן, אפשר היה להסיר את החשד לעידוד חרמנות ציבורית, אבל נערים אינם משובצים. מקסימום עולים שניים או שלושה מהם לעתים רחוקות למופע ברייקדאנס או לקפיצות טרמפולינה, ונעלמים במהירות. ועכשיו קבלו מחדש את פלחי הישבנים וגבעות השדיים הצעירים של רקדניות האל־איי קליפרס.
אני לא רוצה להיות נודניק מתחסד, אבל קשה לי לא להתקומם מול המראה הטפל של נערות קופצות במסווה של עשייה כאילו בידורית־אמנותית. מבחינה אמנותית זה שקול בעיני בערך לנערות בביקיני שעומדות ליד הלמבורגיני החדשה בתערוכת האוטומוטור בחול המועד וקורצות לך, בוא תיכנס, תראה את הדשבורד החדש, רק תיזהר, מאמי, לא לקרוע לי את האבזם של בגד הים. בעיני זו פדופיליה רכה וממוסדת. כאב למתבגרת, אם הייתה לי כזו בבית, הייתי אומר לה שמעניין את הסבתא שלי שכל החברות שלך בכיתה מצטרפות ללהקת המעודדות של הפועל באר טוביה. שבי, עשי את השיעורים שלך בביולוגיה. עם בגד הים תרקדי מול המראה.
די לראות את המרפקים הערמומיים שמחליפים ביניהם זכרים מריירים ביציע, שלוחשים לזכרים הערמומיים שיושבים לצדם "תראה את ההיא בשורה השנייה משמאל". זה נכון בישראל, זה נכון גם ליציעים באמריקה. הייתי שם, ראיתי.
עם קצת מאמץ, אגב, הם מעלים שם אחלה מופעים קצרצרים לפסקי זמן. הם יודעים כיצד לעשות את זה, ולא מובן למה הם תקועים - וגם אנחנו - במופעי החרמנות האלה. כדאי לראות פרק אחד לפחות של "רקדניות האל־איי קליפרס". שיעור מצוין במה רצוי לא לעשות.