בבוקר יום השואה הסעתי שניים מבני שלי לבית הספר. רק כשיצאו מהרכב שמתי לב שהם לא לובשים חולצה לבנה, בניגוד לכל חוקי הישראליות. “לא אמרו לכם לבוא בחולצות לבנות?", שאלתי. “לא... אולי", הם גמגמו, מביטים בי בחשש. חשש מוצדק. כי אם זה היה מתרחש בשנים עברו, היינו חוזרים מיד הביתה כדי לעלות על מדי א'. לעזאזל, לא היה סיכוי שנצא מראש מהבית בלעדיהם. אבל השנה פשוט הפטרתי “טוב, ביי". וכפסע אחרי שהם נעלמו כבר לא חשבתי על זה יותר.
כי השנה - כמעט 17 שנה אחרי שהפכתי לאבא בפעם הראשונה - אני פתאום מרגיש שמאסתי בזה. במנגנון החריטה בעור, מגיל אפס, שנועד להחדיר את כמוסת הטראומות הלאומיות. בלי שאלות, בלי הסברים, פשוט מוכרחים להיות עצוב. ותמיד הייתי הפוך. הייתי האבא הזה שמתעקש להסביר לילדים, מגיל צעיר, על חשיבות השואה; ועל המשמעות של יום הזיכרון; ועל היופי והייחוד שבמעבר המטורף הזה, שבין שכול לחגיגות העצמאות. אפילו הזלתי דמעות, כשצפיתי בהם עומדים בצפירה.
ופתאום, בבת אחת, אני כבר לא יכול לשאת את המנה המרוכזת הזאת, שמזריקים להם בכוח לווריד. זה לא שנהייתי ציני. ואני לא פחות ציוני ממה שהייתי פעם. ונושאים כמו שואה וזיכרון עדיין מעסיקים אותי מאוד. אבל הדרך שבה הנושאים האלה הצטמצמו לכדי אמירה פשטנית וחד־צדדית - בייחוד במערכת החינוך - פשוט מקוממת אותי. אם לתמצת את זה לשורה, זה הולך ככה: כולם תמיד שנאו אותנו, מה שנכון גם היום, ולכן אנחנו חייבים להיות חזקים ועצמאיים. אני קורא לזה ציונות נגטיבית. הסיבה לכך שאנחנו פה היא כל האסונות שפקדו אותנו בעבר. ובעיקר, כמובן, המופע המרכזי - השואה. למעשה, מדינת ישראל קיימת כדי שלא תהיה שואה נוספת. זו תכליתה.
אני מניח שזה מה שמרבית הילדים ידקלמו היום. ולא במקרה. הרי לשם הכל מתנקז. כל נסיעת משלחות הנוער האלו לפולין, שנועדה רק לרגע האולטימטיבי שבו הילדים פוסעים עטופים בדגלי ישראל לתוך מה שהיו פעם המשרפות. כדי להגיד “לא עוד", וכל יתר הקלישאות האלו. אם יהיה להם מזל, הם יוכלו לתפוס את מטס מטוסי הקרב הישראליים החגים מעל אושוויץ,
רק כדי לפתח עוד קצת זקפה לאומית. אני לא מתכחש, חלילה, לקשר בין טראומת השואה לבין הצורך לקיים מדינה יהודית עצמאית. אבל זה נהיה חזות הכל. אם תשאל תלמיד ישראלי ממוצע מדוע הוקמה מדינת ישראל, סביר להניח שהשואה תצוץ מיד בתשובה.
והרי התנועה הציונית הוקמה עוד הרבה לפני שאפילו ידעו מי זה היטלר. וארגונים ציוניים התפשטו בכל אירופה כחלק ממגמה כללית של לאומיות. וגם בלעדי השואה, קרוב לוודאי שהיהודים בפלשתינה היו זוכים לסוג של עצמאות, במסגרת התפוררות האימפריה הבריטית. והכל מסיבות פוזיטיביות של חזרה לשורשים, חיפוש משמעות לאומית, סולידריות בין יהודים וגו'. אבל למה לבלבל את המוח בדברים ערטילאיים, כשיש משהו כל כך חזק וכל כך מאיים כמו שואה. הרי גם ככה התרגלנו לחיות פה על הפחדה מתמדת.
וזה הדין גם לגבי יום הזיכרון. החיילים הנופלים הם כולם קורבנות הכרחיים, שנפלו במלחמות אין ברירה. שהרי כולם שונאים אותנו, ואין לנו מנוס אלא לחיות על חרבנו. אחרת, אתם יודעים מה יקרה. תבוא שואה ותבלע אותנו. ככה גם אני גדלתי, בלי קשר לעמדות פוליטיות. אבל מה לעשות שבסמיכות מצמררת ליום הזיכרון מודלף דוח מבקר המדינה, שמדבר על כשלים חמורים בניהול מבצע צוק איתן, ומצטרף למסמכים דומים מהעבר, כמו דוח וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה. ומכולם עולה שהקורבנות הם לא תמיד הכרחיים. ושהם באחריות הדרג המדיני והצבאי, שאף פעם לא משלם את המחיר.
אז אני אמשיך לספר לילדים שלי על הנופלים שהכרתי. ועל משמעות ימי הזיכרון, להשקפתי. אבל לא אאכיל אותם יותר בכפית. כשיהיו גדולים, שיחליטו לבד אם ללבוש חולצה לבנה ביום הזיכרון.