הקבוצה מעל הכל: וידוי של אוהד שרוף

אבל בשעה שכל העולם נושא עיניו לליגת האלופות, סחבק היה משועבד נפשית לליגת העלובות. וליתר דיוק - למאבקי הירידה מליגת העל. ואם להיות ממש ספציפי - לניסיון האינסופי של קבוצתי האהובה, הפועל חיפה, לשרוד עונה נוספת בליגה. משחקי ההכרעה, שנערכו ביום שני האחרון, גרמו לי למתח אדיר, שהתחלף באושר אין קץ, ברגע שבו נודע כי הצלחנו להינצל. 
 

בואו נסכם ונאמר שאני שמח שאיש לא זכה לראות אותי בסביבות השעה 22:00. גבר במיטב שנותיו עומד רועד בסלון, פיזית, ומתחנן דרך מסך הטלוויזיה לשופט במשחק בעכו שישרוק כבר לסיום. זה עלוב. זה פתטי. וזה אני, כבר למעלה מ–40 שנה. 
 

ממה לעזאזל נובעת תחושת ההזדהות העזה הזו? אני לא חי בחיפה מאז תחילת שנות ה–90. ראיתי השנה אולי שני משחקים של הקבוצה. ואני מובך לנוכח ההתנהלות של המועדון הזה כבר שנים. ובכל זאת, רועד בסלון. וזה רחוק מלהיות רק הסיפור שלי. אני מכיר הרבה מאוד אנשים שעדיין אוהדים את קבוצת הנעורים שלהם בעוצמה, אף על פי שהם לא מחוברים אליה פיזית. למה בעצם?
 

פעם תחושת ההזדהות הייתה הרבה יותר מובנת. קבוצות כדורגל ייצגו באופן גלוי וישיר תנועות פוליטיות (הפועל את מפא"י, בית"ר את חרות); מעמד חברתי (בני יהודה כקבוצה של דרום תל אביב); ואפילו שיוך עדתי (שמשון של התימנים, מכבי יפו של הבולגרים). אבל כל זה התמסמס מזמן. הרי אין שום קשר, למשל, בין הפועל חיפה לבין ההסתדרות. תוסיפו לכך את העובדה שהתחלנו לאהוד את הקבוצה מסיבות מקריות, בדרך כלל, ולא מבחירה מושכלת. אבא לקח אותנו למשחק, התאהבנו כילדים בשחקן מסוים וכו'. אם ככה, מדוע הנאמנות חזקה אצלנו כל כך? האם זה רק בגלל נוסטלגיה או שיוך משפחתי?
 

אני טוען שזה הרבה יותר מזה. שבין אוהד ומועדון מתקיים חיבור עמוק, גם בתפיסת העולם. ואני אסביר. לכל קבוצה ותיקה ובעלת מסורת יש דנ"א משלה, שעוצב וחושל עם השנים. באורח פלאי ממש קיימת התאמה בין האופי הזה לאופי האוהדים שלה. וזאת משוואה שעובדת ביחס לכל אוהד כדורגל שאני מכיר מקרוב.
 

אוהדי מכבי תל אביב, למשל, מכורים להצלחות. ההישגים מבחינתם הם כמעט חזות הכל. אוהדי בית"ר ירושלים הם אופוזיציה נצחית, גם כשהם בקואליציה. ולא משנה מה מצב הקבוצה בטבלה, הם תמיד משוכנעים שכל העולם נגדם. אוהדי הפועל תל אביב הם ציניקנים, שמתכוננים תמיד לתרחיש הכי שלילי גם כשהם זוכים באליפות. ואילו אוהדי הפועל חיפה לוקחים את הקונספט הזה עד הקצה. אנחנו פשוט חיים בתוך התרחיש השלילי, לא צופים אותו, וכל שנותר לנו הוא הומור שחור ואופטימיות לא מבוססת.
 

כשאני חושב על זה, אלה הם גם חיי. סוג של דכדוך קיומי מצד אחד, ואופטימיות אינסופית וחסרת בסיס מהעבר השני. במילים אחרות, החיים קשים ובסוף מתים, אבל בכל רגע יכול להגיע משיח (רובי שפירא) ולהעניק לך רגע נדיר של חסד (8.5.1999. יש אליפות).
 

מה שמעלה את סוגיית הביצה והתרנגולת. האם מתאים לי להיות אוהד הקבוצה הזו כי האופי שלה חופף במקרה לאישיות שלי, או שמא - רחמנא ליצלן - חלק מאותה אישיות התעצב בידי הקבוצה? אני יודע שזה נשמע מופרך עבור מישהו שאינו אוהד. אבל תחשבו על זה, כולנו תוצר של המעגלים החברתיים שבהם סבבנו בגיל צעיר. המשפחה, החבר'ה, הצבא וגם הטריבונה. כשבגיל 15 אתה נוסע עם החברים שלך למשחק ברמת עמידר, וחוגג עליית ליגה בזמן שהיריבה העירונית שלך זוכה באליפות המדינה, אתה לומד להסתכל על החיים כאנדרדוג. ומי שנדפק פעם אחת, אמר החכם אריאל, כבר לא יכול להיגמל מזה. 