פסטיבל קאן הציג השנה תחרות איכותית, אבל גמגם במעמד חלוקת הפרסים

דברים דומים אפשר לומר גם על "הסוכן", סרטו המורכב של אסגאר פרהאדי מאיראן, שגרף את פרס השחקן המצטיין ואת פרס התסריט המוצלח. כל זאת, בגיבוי של קטיון שהאבי, שהיא מפיקה איראנית ששובצה אף היא בין שופטי התחרות. 
 

נלך הלאה: בלי נוכחותם של הבמאי הצרפתי ארנו דפלשן ושל הזמרת מתוצרת צרפת, ונסה פאראדי, ששניהם כיהנו בחבר השיפוט, קשה להעלות על הדעת שאוליבייה אסאיאס היה מקבל מאיזשהו בן אדם מאוזן בנפשו ובטעמו האמנותי איזשהו פרס עבור עבודת הבימוי שלו במגוחכון "קניינית פרטית". אסאיאס, בדרך כלל במאי מעניין ("אירמה ואפ", "שעות קיץ", "קרלוס"), הידרדר השנה לדרגה המתקרבת לפרודיה עצמית, כשהכריח את קריסטן סטיוארט, המגלמת את הדמות הראשית ב"קניינית פרטית", לרדוף בכל רחבי אירופה אחר רוח הרפאים של אחיה התאום שמת בדמי ימיו. ועל זה הוא עוד הוכתר בפרס הצטיינות.
 

מובן שכל הכתוב לעיל הוא רק בגדר של ניחוש ספקולטיבי, אך חובבי מזימות נסתרות ותיאוריות קונספירציה יוכלו בוודאי למצוא קשר טמיר בין העובדה שהבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר, ששימש כראש חבר השופטים בקאן, והבמאי הבריטי קן לואץ' חולקים יחד את הנאמנות לאותה המלכה, לבין הפרס הגדול, דקל הזהב, שניתן ללואץ' עבור "אני, דניאל בלייק", שהוא בסך הכל סרט בסדר גמור, שאין הרבה מה לכתוב עליו הביתה.
 

ומונג'יו, מה עם מונג'יו? "טקס סיום הלימודים" (או בתרגום אחר: "תעודת בגרות") של הקולנוען המעולה הזה היה הטוב מבין 21 סרטי התחרות הראשית. התבוננות נוקבת על ריקבון חברתי מצטבר, הנמהלת בתיאור אינטליגנטי של יחסי אב דומיננטי ובתו המתבגרת. בהיעדר גיבוי הולם בדמותו של שופט רומני שלא היה, לא הצליח מונג'יו לצלוח כראוי את טקס הסיום, שבסיומו נאלץ להתחלק עם אסאיאס בפרס הבימוי. 
 

 

לעומת הצרפתי שהביע התרגשות מעצם העובדה שהוא קוטלג השנה באותה דרגה עם מונג'יו המעולה (מי שעשה בעבר את "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" ואת "מעבר לגבעות"), הרי הרומני התעלם לגמרי מהקולגה שלו לתואר, ונראה עומד על הבמה כאילו הוא מצוי בעיצומו של התקף צרבת חריפה במיוחד.

הפרסים בקאן, שדומה כי הם העיקר בהתכנסות השנתית הכי יוקרתית בעולם הקולנוע, עשו השנה עוול לתחרות שבסך הכל הייתה איכותית למדי. לפחות שישה מתוך 21 הסרטים שנדחסו יחד לקרב על דקל הזהב הם מרשימים, גם אם חלקם אינו מושלם. כאמור, שניים מתוכם ("הסוכן" ו"טקס סיום הלימודים") זכו להוקרת חבר השיפוט, אך ארבעה נוספים יצאו מהאירוע עם לא כלום בכליהם, ומן הראוי להקדיש לכל אחד מהם פסקה אחת או שתיים, משום שלגמרי לא ברור אם הם יירכשו להקרנה בבתי הקולנוע בישראל.
 

ההתעלמות המשונה ביותר של חבר השופטים הייתה מ"פטרסון" הכל כך ידידותי, שהכין ג'ים ג'ארמוש האמריקאי. זהו סרט המהלך בקטנות ומגולל סיפור חיים זעיר על אודות נהג אוטובוס מהעיירה פטרסון שבניו ג'רזי, בגילומו המאופק של אדם דרייבר, שכל בוקר מתעורר על מנת להסיע את תושבי המקום, ותמיד־תמיד מצוי בתוך כלי הרכב שלו איזשהו זוג תאומים. הנהג נעים ההליכות מסתיר מסובביו סוד קטנצ'יק. בשעות הפנאי הוא מחבר שירים, ושירתו היא שירת הבנאלי המתבוננת על מרקם החיים כאילו מדובר בפלא ההולך ומתחדש מדי רגע ורגע. כל זמזום של זבוב מתקבל אצלו בתשואות חן־חן, שלא לדבר על לבלוב ערוגת הסיגליות בפתח ביתו. מעט מוזר הוא שקולנוען העושה סרטים כבר 35 שנה מגיע כעת לשלב הצ'כובי ביצירתו. מצד שני, "פטרסון" מעוצב בחן כובש שממש אי אפשר להתעלם ממנו. ובכל זאת, בקאן זה קרה.
 

סרט ראוי נוסף הגיע מבלגיה, וכמו תמיד אלה הם האחים ז'אן־פייר ולוק דארדן שרקחו אותו. נכון הוא ש"נערה אלמונית", האופוס החדש שלהם, דומה יתר על המידה לכמה מסרטיהם הקודמים, אבל האחים הבלגים מתמידים גם הפעם להגיש לצופים מוצר מדויק, מאופק ומכמיר לב. הדארדנים, חשוב להדגיש, אינם שפים מקצוענים המסוגלים להקפיץ במיומנות סטייקים ואומלטים משובחים, אלא עובדי כפיים שטורחים על מוצריהם העשויים כמו בעבודת יד מוקפדת. משום מה הפעם זה לא דיבר אל שופטי התחרות.
 

 

יותר מובן הוא ההפסד של "סיירה נבדה" המשובח. סרטו הארוך־ארוך־ארוך של כריסטי פויו הרומני, שבאמת מיועד רק למיטיבי לכת ולבעלי סבלנות של נזירים בודהיסטיים. במשך שלוש שעות מתנפלים גיבורי העלילה על אוזנו של הצופה, ואינם חדלים מטרטור מונולוגים, דיאלוגים, ויכוחים וגם וידויים מגירי דמעה. 
 

מסגרת הסיפור היא התכנסות משפחתית - העלאת זיכרונות, תפילה לעילוי הנשמה, ארוחה מזינה - לציון 40 יום למותו של אבי המשפחה. קשה להאמין שיימצא מפיץ סרטים אמיץ שיאות לסכן את כספו ברכישת זכויות ההקרנה של סרט זה. מצד שני, מובן מאליו שזהו סרט פסטיבלים קלאסי, וככזה הוא בבחינת ממשיך ראוי לסרטי פויו הקודמים: "מותו של מר לזרסקו" ו"אורורה", שאף הם היו ארוכים מאוד וגדושי להג בלתי פוסק, ובה במידה מצוינים.

ומשהו אחר לגמרי הוא "MA LOUTE" (בקטלוג של הפסטיבל ניתן לו גם שם באנגלית: "מפרץ הכלומניקים") של המסקרן בקולנוענים האירופים - ברונו דומון הצרפתי. תהילתו של דומון מתבססת על רצף של סרטים קודרים דוגמת "חיי ישו", "האנושות", "פלנדריה", "הדוויג" ו"מחוץ לתחום השטן", שמתמקדים בהתמכרות לאמונה הדתית ובנגזרות האלימות מכך. בשנים האחרונות, כך נדמה, השתחרר איזשהו בורג במכונה של דומון, וסרטיו הפכו לחופשיים וזורמים יותר. עבודתו הקודמת, כארבע שעות אורכה, הייתה סדרת טלוויזיה (שהוצגה בבתי קולנוע) בשם "קנקן הקטן", שעסקה באנשים משונים, ובמיתות משונות המתחוללות בצפון צרפת, באזור הכפרי הקרוב לתעלת למאנש.
 

 

ובכן, גם "MA LOUTE" (זהו שמו של אחד מגיבורי הסיפור) מתרחש באותו האזור, שבו חיים זה לצד זה שבט של קניבלים ומשפחה של נופשים עירוניים, המבלים את הקיץ על שפת הים. אלה טמבלים, והאחרים גם כן. באותו האזור, כך עולה, נעלמים כל מיני תיירים, והמשטרה (נניח שכך אפשר לכנות את שני השוטרים הלצים שדומון עיצב במיוחד עבור הסרט) מתקשה לספק הסבר הגיוני להיעלמויות אלה. על פי החיזיון המטורלל שמתחולל על הבד, נדמה כי הבאים בתור להיבלע ולהיעלם הם אותם נופשים עירוניים, שהקניבלים כבר שמו עין עליהם. העימות בין הכפריים השקועים בעולמות דמוניים לבין העירוניים הטובלים באינסוף של דברי הבל מקושקשים אינו מוצג על ידי דומון כאיזה מאבק מעמדי, אלא כסוג של מחול ציד שבו הקניבלים הם החתול, והשטותניקים מהעיר הגדולה הם הקנרית.
 

דומון נוטע את העלילה (נניח שכך אפשר לכנות את רצף מעשי האיוולת) בקיץ של 1910, ומנצל את הממד התקופתי כדי לשים דגש מיוחד על הלבוש, ההנעלה והפריזורות של חבורת בני העיר (ובהם השחקנים המעולים פבריס לוקיני, ולריה ברוני־טדסקי וז'ולייט בינוש). הוא אורז את המבנה כולו במעטפת תיאטרלית כפולה: העירוניים מעוצבים כבובות בתיאטרון מריונטות קלאסי, שמישהו נעלם מפעיל אותן. האופן הווירטואוזי שבו השחקנים המוכרים מגלמים את הבובות הללו היה ראוי לפרס מיוחד, שכמובן לא ניתן, מטעם חבר השופטים. דומון מנגיד את הבובות המואנשות בצמד קריקטורות של שוטרים, שמעוצבים כדמויות מופרכות מתוך תיאטרון האבסורד הסוריאליסטי של אלפרד ז'רי או גיום אפולינר, שפעלו בצרפת בראשית המאה ה־20.

בינוניות מתסכלת
 

לצד שישה סרטים בולטים אלה, הכתים הפסטיבל את הרקורד שלו בכמה כישלונות קשים, ששניים מתוכם - זה של דולאן הקנדי וזה של אסאיאס הצרפתי - זכו כמאוזכר לעיל בפרסי הצטיינות. היו גם שניים עוד יותר גרועים, שממש קשה להבין אילו חומרים בלעו אנשי ועדת הרפרטואר של קאן קודם שהחליטו על שיבוצם לתחרות. מדובר בזוועה הפילמאית "שטן הניאונים", שניקולס וינדינג רפן ביים (עם אל פנינג בתפקיד הראשי), ובהעמדת הפנים הצדקנית "פנים אחרות" של שון פן (עם חאבייר ברדם ושרליז ת'רון) על צער העולם השלישי.
 

רגעי השיא ונקודות השפל שפורטו עד כה אינם יכולים להסתיר את הנתון המרכזי, שבו משתכשך הקולנוע האיכותי כבר שנים רבות: העובדה שתש כוחם של כמה מראשי הדורות הקודמים הטובלים כיום בבינוניות מתסכלת. "חולייטה", החדש של פדרו אלמודובר הוא כזה, וגם "היא" של פול ורהובן ההולנדי, וגם "מדמואזל" של פארק צ'אן־ווק הקוריאני. למרבה הצער, גם "אני, דניאל בלייק", הזוכה הגדול, כלול ברשימה הלא ממש מלהיבה הזו. 