מוות בבאר שבע", סרטם התיעודי של טלי שמש ואסף סודרי שזכה בפרס הגדול של פסטיבל דוקאביב 2016, ישאיר אתכם עם תחושת בחילה, גם אם אתם צרכנים מנוסים של חדשות מדממות. במאי הדוקומנטרי מתמקדים בדקות הגורליות של ירי המחבל באוקטובר 2015 בתחנה המרכזית בבאר שבע, שבהן נהרג הפטום זרהום, מהגר עבודה אריתראי, ההופך באופן קפקאי לחלוטין, לעיני המצלמה, לחרק מרוסס על ידי המון זועם, מוסת ומפוחד, המבצע בו לינץ' מהגיהינום.
הבחירה לטפל בחומרים אקטואליים נראית לכאורה משימה קלה. כל חומרי הדרמה - הטוב, הרע והישראלי המכוער - כבר נארזו לבד. ולמרות זאת, גדולתו של הסרט היא הפיכת אירוע חדשותי לכאורה לאירוע מכונן המציב מראה מול הכאוס המסויט שהורגלנו לחיות בצלו.
יוצרי הסרט עושים שימוש מושכל בחומרי צילומי האבטחה, תוך התמקדות במספר אנשי מפתח ששימשו בתפקידים שונים באירוע הטרגי. וכך, עדות אחר עדות, נחשפים חלקיקי פזל של מספר התרחשויות במקביל, הנאספים לתמונה מורכבת של מלכוד 22 בלתי אפשרי.
הבחירה של שמש וסודרי לאפשר לצופה דיאגנוזה נטולת פניות של המאורעות מציבה בבואה מזעזעת של מדינה בהפרעה פוסט־טראומטית ללא מרפא. כי ב"מוות בבאר שבע", בניגוד משווע למהדורות החדשות התעמולתיות, אין רעים, טובים או אשמים, ולכן אין מרפא. אין מוצא. האבסורד גובר לקראת סופו, כשדווקא משה כוכבי, צעיר אכפתי מקיבוץ סמר, מודה ומתוודה שכל מה שהוא רוצה מעכשיו זה להמשיך לחיות כאילו שום דבר לא קרה - ולהדחיק. המדינה קוראת לזה "חוסן לאומי", אבל ב"מוות בבאר שבע", "החוסן הלאומי" הזה נראה יותר כמו בדיחה גרועה שדורשת גראס רפואי, או כדורים נגד סכיזופרניה לאומית.
החדשות הטובות: אחרי שתצפו ב"מוות בבאר שבע" לא תוכלו יותר להדחיק. עד הגיהינום הבא, שגם אליו הדרך תהיה כנראה רצופת כוונות טובות.
"מוות בבאר שבע", 1.6, רביעי, 22:0; ש"נ 4.6, מוצ"ש, 22:30, yes דוקו