אל תאמרו משעמם, תגידו על הקרשים: הפרק הכי יבש במירוץ למיליון

11 הזוגות עדיין באיטליה בדרכם למשימת מרוץ המכוניות, במהלכה אחד צריך לנהוג במכונית והשני להחליף גלגלים בכל אחד מהסיבובים המתעקלים. אביב וציון מסיימים ראשונים כי ציון מחליף גלגלים מדופלם. נעמי נוסעת במכונית המרוץ במהירות של שני ק"מ לשעה וחן הגיסה צועקת לה שהיא אלופה. הצרפתים, שעדיין לא הגיעו ליעדם, מחליטים לעשות הפסקה כי לאלכס "או לה לה" מתחשק לשתות קפה קטן בבית קפה מקומי. עם כל הכבוד למיליון, יש גם חיים אחרי המירוץ. 

בינתיים, מכול המשפטים שהכי חשוב להגיד, אי שם בארץ המגף ובדרך למשימה גורלית, בוחרת גלי לציין בפני דניאל תוך שהוא נוהג באוטו, שיש לו יובש בידיים. באותו רגע, הייתה לי הרגשה שהפרק הולך לייבש אותנו. 

"פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה - אבל תמיד תדאג להיות על הגלגל", מצטט עמית אבא של רז את אריק שרון. אלא שהפרק של אתמול לא היה על הגלגל, הוא היה על הקרשים. כל כך משעמם, שאפילו האיטלקי שצעק בתחילת כל דו קרב במשימת הגלדיאטורים, רצה להתאבד. כל כך משעמם, שכאשר אלכס זרק את הדגל הענק למעלה והוא נחת לו ישר על האף (תקלה בהחלט לא נעימה) לא ידעתי עצמי מרוב אושר שסוף-סוף קרה משהו מעניין. כל כך משעמם, שכאשר אחת הגיסות הכריזה סתם כך באמצע החיים שהיא רוצה ללכת הביתה, משפט בנאלי שרבים וטובים אמרו בעונות קודמות אך אף פעם לא קיימו, הפעם זה היה עוצר נשימה בהשוואה לכל שאר הסחבת הטלוויזיונית שחזרה על עצמה. 

למה הצופים צריכים לשמוע את כל אחד מהמתמודדים מסביר מה הוא צריך לעשות במשימה, אחרי שרון שחר כבר הסביר זאת? ולאחר מכן, הגיסה הסרבנית בכל זאת מחליטה להישאר ולעשות את המשימה. איזו אכזבה. כל כך רציתי שפעם אחת מישהו יראה שיש לו ביצים ובאמת יקום ויעזוב כי נשבר לו. מין עזיבה בסטייל "פרנקלי מיי דיר, איי דונט גיב א-דם" של רט באטלר ב"חלף עם הרוח". האחים אורי ובן כמעט עשו זאת, כשלרגע קצר רצו לצאת מהמכונית ולהשתקע באחת החוות הירוקות היפהפיות, לאכול ביצים ישר מהתרנגולת ולעזאזל המירוץ למיליון. 

משימת הדגלים והניסיונות הכושלים והחוזרים לבצע אותה הייתה סיוט שלא נגמר ובשביל הצרפתים ממש "אימפוסיבלה". אילו היו לפחות צועדים יפה ועושים כבוד למדינת ישראל, אבל אפילו הגמדים של אריק אינשטיין מ"מדינת הגמדים" צעדו יפה יותר כשיצאו למלחמה, לראשם כובע פלדה ובידם סיכה חדה. יעל הרימה את הברכיים כל כך גבוה עד שכמעט בעטה לעצמה בראש, וג'וזי צעד כמו מלח שיכור על ספינה מתנדנדת. במקום להתרכז במשימה, הוא התרכז בחילזון שהוא רוצה לאכול, כי שמע שבאיטליה הם נורא טעימים. והמתולתלת, במקום לצעוד, קיפצה כאילו היא בחוג לריקודי בטן, ואני - עם רגשי הנחיתות הישראליים שלי, רציתי לקבור עצמי מתחת לשמיכה ואריבדרצ'י רומא.

משימת הדו-קרב בעיניים עצומות, שגם היא הייתה על הפנים, הזכירה לי את השיר "חיימק'ה שלי", שצעד שמאלה כאשר כל החיילים צעדו ימינה. אדריאנו נופף ברשת כאילו הוא מגרש זבובים ענקיים והניווט של לי היה כל כך "מבריק" (מי יכול למדוד בראש 45 מעלות ימינה, כאשר כובע פלדה כבד סותם לו את העיניים והאוזניים?) שטל בכלל יצאה מהזירה והמשיכה לרוץ כמו מסוממת עד העיירה הבאה. במקום לזרוק את הרשת אחד על השני, הם כולם התנגשו, ואם מדובר בהומור מהסוג הזה, הייתי מעדיפה שידביקו אחד לשני עוגות קצפת לפרצוף.      

והכי התבאסתי מהצעקות. ועוד בעברית. לפחות האיטלקים, גם כשהם צועקים, הם נשמעים כאילו הם שרים. וכולם צעקו אתמול, לא רק לי וטל שצווחו כמו תרנגולות בהפרעה. אפילו האחים בן ואורי שבדרך כלל שאננים יותר מהפרות שמטיילות להנאתן ברחובות בומביי, פרצו בשאגות לזירת הגלדיאטורים כאילו הם הולכים לקרוע לגזרים את האריות ששחררו מהכלובים. אז או שהם כולם היו על ספיד, או שהאספרסו החזק של הטרמיסו עשה את זה. בכל מקרה, אחרי יום עבודה ואחרי שהשכבתי את הילדים לישון, ממש לא מתאים לי כל הרעש הזה. הצעקות כל כך ערערו אותי שהתעצבנתי על כולם, ובעיקר על תנועות הפנטומימה המתואמות של יעל ויוסיאל, שבטח עשו עליהן אלף חזרות לפני כן.

ולסיום: אתנחתא קומית - אלכס וג'וזי חביבי הקהל אוכלים הרבה חצץ עד שהם מצליחים לבטא את המילה חצוצרה: "זה מכוער להגיד 'אני שרתי עם חצוצרה'", חושב אלכס בקול, וג'וזי מסכים ומתפוצץ מצחוק.