גם אתמול, חיכיתי וחיכיתי לאיזשהו טוויסט בעלילה, לאיזשהו ניצוץ מדליק שישנה סדרי עולם, אבל נאדה ושום דבר. אולי מלבד המקרה המוזר של ג'וזי, ששבוע שלם מפמפמים לנו בפרומואים שייתכן והוא נחבל באחת המשימות ושבר צלעות, ואנחנו כבר במתח וכוססים ציפורניים, כי הצרפתים עושים את העונה. לבסוף, חוץ ממשבר נפשי קטן שארך כמה דקות, ג'וזי בריא ושלם ו-בק אין ביזנס בחתיכה אחת, תודה לאל.
האמת שדי נמאס מאותו רצף אירועים ומאותו מודל קבוע וזהה לכל העונות של המרוץ למיליון, מבלי שאף אחד שם בהפקה יחשוב על דרך מקורית יותר להציג את המשימות ואת האנשים שמבצעים אותן. זוג ראשון מגיע ליעד, תולה כביסה, מסיים, זוג שני עדיין באוטו מחפש את המקום. הזוג הראשון סיים לתלות והוא כבר בדרך למשימת זיתים שמחליקים בה ושוברים את הראש. גם הזוג השני סיים לתלות, אבל מתברבר קצת בדרך למשימה הבאה. אדריאנו שהוא מין פאסיב אגרסיב כזה, מעיר בעדינות למונדה שהיא נוסעת לאט מדי, אבל הפנים שלו משדרות שהוא עומד להתפוצץ עליה: "מאמי, את יודעת שמותר לנסוע פה 90 קמ"ש (אה? אה?)".
אחרי שסיימו מהר עם הזיתים והשאירו אבק כוכבים מאחוריהם, אדריאנו מאושר ומודיע למונדה שהוא אוהב אותה כל יום יותר ויותר, אבל זה לא נחשב, כי אחרי שהמרוץ הסתיים, נודע לנו שהם נפרדו. ואז מגיע הזוג השלישי וגם תולה את החולצות הפושטיות שמשפחת מונטגיו וקפולט בחיים לא היו לובשים. ואז כמה זוגות רצים עם זיתים בידיים והחוואי הזקן האיטלקי עם הכרס, שבהתחלה השתרע על צידו והביט בהם משועשע מאיך שהם מחליקים, נמאס לו מהר מאוד והוא נעמד על רגליו בקוצר רוח וכבר לא משועשע, גם כאשר יוסיאל תפס את השיטה ורץ בריצת אמוק על היריעה המשומנת כמו הזומבים ב-"מתים המהלכים" לפני התקפה.
ואז מגיע הזוג הרביעי והחמישי והשישי לאסוף זיתים, ובפיאצה נבונה במשימת הפפראצי כולם בשוק שטום באום הסלב טרח להגיע לרומא לכבודם, כאילו ששילם על זה מכספו. בין אפיזודה אחת לשנייה יש הרבה רעש רקע "יששש, יווווווו, וואווו" (באותו סדר ממש) ואז הם משתפכים בפני המצלמה על כמה זה היה קשה, באותן מילים ואותן תגובות כאילו כולם למדו שעורי עברית אצל המורה פנינה שלימדה את כולם את אותו אוצר מילים.
חלאס. רוצים שינוי. למה לא לבטל למשל את כל הקטע של לוח המחסום? למה למשוך את הזמן עד סוף הפרק ועד שכל אחד מהזוגות בודק אם "שמו אותנו, או לא שמו אותנו?" כדי לשמוע שוב את ספיר צועקת: "בחיים אני לא חוזרת הביתה?" כאילו שלמישהו אכפת. או למה אי אפשר להוריד את רוב הקשקשת שלהם למול המצלמה ולהשאיר רק כמה משפטים פיקנטיים, ואת הבנאלי או המובן מאליו להשאיר על רצפת העריכה?
למה לא לערבב קצת את סדר הגעתם של הזוגות לביצוע המשימות ולתת לנו לנחש מי הגיע ראשון, שני או אחרון? או להתחיל את הפרק דווקא מהסוף להתחלה, סתם בשביל הקטע, וגם בשביל לשבור את השבלונה המוכרת. או להריץ במהירות את הדמויות בקטעים האיטיים שחוזרים על עצמם? למה חייבים לראות כל זוג וזוג מתי, למה, מדוע ואיך הוא עשה את המשימה? אפילו שעורי פילוסופיה באוניברסיטה פחות מייגעים.
גם לא יקרה אסון קולוסאלי אם במקום לראות אותם לאורך פרק שלם רצים ומתרוצצים ממשימה למשימה (למישהו יש כדור נגד סחרחורת?) וצורחים כמו איזה שבט פראי באפריקה מסביב למדורה, המצלמה גם תתפוס אותם בשקט של סוף היום כשנגמרו המשימות והם מחפשים מקום ללון בו, כמו התגנבות חשאית לחצר בית, או לאורוות סוסים עם הרבה תבן רך ומפנק, או בשדה פתוח למול שמים זרועי כוכבים.
עוד פרק נטול פאנץ', ובמקום לגייס את סופיה לורן למשימה שתשחק את תפקיד ה"מאמא" הבודקת איך תלו את הכביסה, גייסו דונה גרציה לא מוכרת. טוב, לפחות היא היחידה שהתלהבה מכול הסיפור. משפט השבוע והפעם שוב של ג'וזי שמתקשה להאמין שאחרי המרוץ למיליון הפפראצי ירדפו גם אחריו ואחרי אלכס: :"מה באמת? אנחנו נהיה סלבים? רק בגלל תוכנית ריאליטי? אבל לא הצלנו את העולם או כתבנו להיט מוצלח..."
רגע חביב כאשר עמית נורא לקח ללב שהוא ורז שמו את המתולתלות על לוח העצירה, בעוד הן לא שמו אותו ואת בנו אף לא פעם אחת. רגע חביב אחר ורגוע, לעומת כל הרעש מסביב, הוא כאשר אלכס רוצה לעודד את ג'וזי המדוכדך ושר לו שיר שקט בצרפתית כמו ששרים שיר ערש לתינוק. ג'וזי נרגע כשחיוך של אושר על פניו.