להיכנס לראש: הדוקו שחושף את סודות הכנסייה היוונית אורתודוקסית

מה היה לנו: מדוע הודח ראש הכנסייה היוונית–אורתודוקסית בירושלים מתפקידו. מדוע הוא סגור בחדרו כבר 11 שנים. ולמה לא מומלץ להגיע לירושלים בסנדלים.  בכל פינה בירושלים שבה אדם מניח את רגלו יש קדושה וגם מוקש נעל. אינטרסים ויצרים מבעבעים תחת פני השטח. מוסדות וגופים ממשלתיים ועמותות בוחשים בקלחת המקודשת. צפייה בסרט “הפטריארך" מלמדת שכשם שבוגי יעלון טען בזמנו שמומלץ להיכנס לקריה בתל אביב בנעליים גבוהות, גם לירושלים לא מומלץ להתקרב בסנדלים.
 

חלקו הגלוי של הסיפור התפוצץ בשנת 2005, כשכותרת ענק בעיתון “מעריב" סיפרה כי הפטריארך אירינאוס, העומד בראש הכנסייה היוונית–אורתודוקסית בירושלים ובארץ בכלל, הודח ממשרתו כי מכר רכוש בעיר העתיקה למתנחלים. נכסיה של הכנסייה היוונית–אורתודוקסית, יש לדעת, שווים הון דמיוני בישראל בכלל ובירושלים בפרט, והיא נחשבת לבעלת הרכוש השלישי בגודלו במדינה. 
 

לא הועילו כל טענותיו של הפטריארך אירינאוס, שאיש אמונו הונה אותו וביצע עסקה עם עמותת “עטרת כהנים" ללא ידיעתו והסכמתו, הוא איבד את תפקידו כראש הכנסייה ונכלא או הסתגר בחדרו בבניין הכנסייה - עניין במחלוקת, תלוי מי השואל ומי העונה - למשך 11 שנים תמימות, עד היום הזה ממש, ועדיין מקווה וחולם שתפקידו וכבודו יושבו לו.  
 

במאית הסרט דנאי אילון יצאה למסע ארוך בן שלוש שנים וניסתה לגעת ברבדים האנושיים שבסיפור - מדוע אדם זקן יושב בחדרו 11 שנים - ולפענח ככל שניתן את הסודות הקבורים כאן. הסרט שיצא תחת ידיה מרשים מאוד בנפח העבודה שהושקע בו ובהישגים העיתונאיים שאליהם הוא מגיע. 
 

 

אט–אט מתקדמת אילון בנתיב העלילה, דרך סמטאות ירושלים, במסדרונות הכנסייה, במנזרים ביוון ובקפריסין, ובחזרה לירושלים ולכנסייה. אט–אט נחשפים האינטרסים שפעלו תחת פני השטח, עד כדי אלה של מדינת ישראל, שגופי הביטחון והביון שלה העדיפו את תיאופילוס ה"נוח" יותר לעבודה על פני אירינאוס ה"מרדן", וגם זאת רק לאחר מו"מ ארוך שבו נכחו, על פי הטענה, גם אנשי עמותת “עטרת כהנים".
 

אין ספק שראינו רק את חלקו הגלוי של הקרחון, שאחרי “הפטריארך" הוא חשוף מעט יותר. ועם זאת, מומלץ מאוד לצפות בסרטה של אילון, הנוכחת מאוד לאורך כל הדרך ועם זאת אינה תופסת נפח מיותר. האנושיות, העדינות והחמלה שבה מוסיפות ממד מיוחד הנוגד את ההמלצה הגלומה ב"פטריארך": לירושלים לא מומלץ להגיע בסנדלים.

 

מה יהיה לנו: ג'ונתן פיין, מנהל לילה במלון בקהיר במהלך האביב הערבי, מתנגח בסוחר נשק בריטי מרושע. סדרה לפי ספרו של ג'ון לה קארה, וכל מה שקשור ללה קארה אסור להחמיץ.
 

בשנת 2011 יצא הסרט “החפרפרת", שבו חושף גיבורו המסורתי של הסופר לה קארה, ג'ורג' סמיילי, בכיכובו של השחקן גארי אולדמן, את הסוכן הכפול ביל היידון, שחדר מטעם הרוסים לצמרת שירותי הביון הבריטיים. “החפרפרת" היה ספר נפלא, אחד נוסף בשרשרת של עשרות ספרי ריגול שנכתבו בידי לה קארה. הסרט היה על הפנים. לא מכיוון שאולדמן הציג משחק כושל - לא צריך להכביר כאן מילים על השחקן הנהדר הזה. גם לא מכיוון שהתסריט סטה בבסיסו מעלילת הספר. הסרט צלע מכיוון שדיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, מייצר חומרים מוצלחים מדי. מה שיוצא תחת ידו לא נועד להיות מעובד לסרטים. 
 

ג'ורג' סמיילי של לה קארה הוא כל מה שג'יימס בונד בכיכובו של שון קונרי לא. הוא גוץ, עגלגל, ממושקף, אשתו בוגדת בו, הוא חובב שירה גרמנית. שיקום מי שתפס פעם את בונד עם ספר ביד. 
 

 

סמיילי, לאורך עשרות ספרים, לא הכה אדם, לא ספג מכה, לא ירה באקדח. במציאות אפורה כל כך בונד היה נרדם אחרי שתי דקות. הניצחונות של סמיילי הם ניצחונות פירוס. באמצעות מוח מופלא הוא גובר על יריבים, ואיכשהו תמיד הניצחון מר. הגיבורים צולעים פצועים וכואבים מהזירה. כשבונד עושה דברים עם ראקל וולש שכל העולם חלם עליהם, עולם הריגול של סמיילי מעולם לא נראה סר טעם כל כך. 
 

תיאטרליות, משפטי מחץ הורסים, שנינות - כל אלה מסמיילי והלאה. כל שביכולתו להציע זה שתיקות מתמשכות, שבהן איש לא יודע מה מתרחש במוחו. 

הסרט “החפרפרת" נפל בפח הזה כשהעתיק מהספר את שתיקותיו של סמיילי. כשסמיילי שתק, אולדמן שתק. זה עבר יופי בספר, בסרט זה ניג'ס. כך היה גם עם לחישות סמיילי, כי סמיילי לעולם לא מרים את קולו. אולדמן שתק ולחש, לחש ושתק, עד שהג'ננה עלתה לי לראש ורציתי לטלטל אותו ולצעוק לו, קדימה, ג'ינג'י, תניע. 
 

זמן לעלילה, אגב, כמעט לא נותר, ואני לא יודע איך מישהו הצליח להבין אותה אם לא קרא את הספר לפני כן. הלקח האישי שלי היה שלה קארה לא נולד לעיבוד מתוסרט. הסרט העתיק “המתופפת הקטנה" לא ראוי הרבה יותר להתייחסות מעמיקה. גם “בית רוסיה" צלע בקושי את דרכו אל הכתובית “הסוף".

לה קארה הוא סופר נפלא שראוי, אם מותר להשמיע את דעתי הצנועה, להימנות עם הליגה הלאומית של סופרי העולם. להפוך יצירה משלו לסרט זה לוותר לפחות על חלק מאיכויותיו הנדירות כמתבונן בתופעה האנושית. 
 

חמוש בידיעה הזו באתי לצפות בסדרה החדשה בת שמונה הפרקים של ערוץ AMC, “מנהל לילה", המתבססת על ספרו של לה קארה בשם הזהה. “מנהל לילה" הוא ספר נפלא, עוד ספר נפלא של לה קארה, שיצא לאור בשנת 1993. הוא מספר את סיפורו של מנהל לילה במלון בקהיר שלידיו מתגלגל מידע על פעילותו של סוחר נשק בריטי. המפגש בין השניים מוליד עלילת ריגול המסתעפת על פני כמה וכמה ארצות. 
 

לפחות מתחילת הסדרה נראה שיוצריה מודעים לבעייתיות שבעיבוד ספרי לה קארה. הם משתדלים להניע את העלילה בלי להתעכב על מה שנפלא במהדורה המודפסת ומגושם על המסך. כשמתרחש העיכוב - נקרא לו האולדמני - על גבי המסך, פעמוני האזהרה מתחילים לצלצל. מדאם סופי, למשל, שתפקידה יתברר למי שיצפה בסדרה, מתחילה להשמיע משפטים סתומים, רבי מעוף ומשמעות, בקול מלטף ועוגבני שבדרך כלל ניתן לשמוע כמוהו רק בערוצי בוליווד.
 

אבל בינתיים, לפחות על פי הפרקים הראשונים של הסדרה, היא צולחת את המכשול הבעייתי. כמובן שהיא רזה לאין ערוך מהיהלום המודפס, ואין טעם לצפות להנאה שניתן להפיק מהספר, אבל את האיכות, גם בגרסה המצולמת, אי אפשר להחמיץ. 
 

ועל כן מומלץ בכל לב לצפות בה. בהחלט מומלץ. גם כדרמת מתח, גם כסדרת ריגול. בעולם ספרות השפיונים יש סופר ריגול אחד אי שם בשחקים, ואי שם למטה מתהלכים עוד כמה. ואולי אפילו יתעורר התיאבון בצופים לקרוא כמה מספרי ג'ון לה קארה, ואז בכלל ייצאו מכאן ברווח.