אני מתנצל מראש. לא הייתי מחובר לאינטרנט מספר שעות, ולכן אולי החמצתי כמה מהידיעות החשובות ביותר לקיומנו. כלומר, על איזה נהג השליכה שרה נתניהו נעל, כמה אלפי שקלים עלתה הנעל וכמה בקבוקי שמפניה הוגשו באירוע שקדם לאקט ההשלכה. לא, ברצינות. האם חולף פה ולו יום אחד ללא דיווח כלשהו שנועד להמחיש עד כמה אשת ראש הממשלה היא לכאורה מטורללת/חזירה קפיטליסטית/מסוכנת לביטחון המדינה?
כמובן שנגזר על אדם הממוקם בעמדה כה מרכזית להיות חשוף לתקשורת. ולביקורת. ואם הגברת נתניהו אכן ביצעה את שלל העוולות המיוחסות לה, היא צריכה לתת עליהן את הדין. אבל הסיבה למחול השדים המטורף המתחולל סביבה היא כל כך שקופה, וכל כך לא קשורה לרדיפת צדק, עד שהיא גורמת לי - כמישהו שרחוק מלחבב את המשפחה המלכותית - להתכווץ במבוכה. אפילו בושה.
שרה נתניהו הייתה מאז ומתמיד החוליה החלשה של בנימין נתניהו. וככל שהוא מצליח יותר ומסתמן כבלתי מנוצח, כך גוברת המוטיבציה להלעיג אותה ולהעמיד אותה במבוכה. כשהמטרה האמיתית היא כמובן להביך אותו. הרי מגוון המעשים המיוחסים לה, שכולנו כבר יודעים לדקלם בעל פה, מגיע ברובו מעולם העובד והמעביד. וכך הם גם צריכים להישפט. נכון, עולה מהם ריח של התנהגות מקוממת. אבל לא מדובר בחשד למעשים פליליים. ודאי לא לפגיעה בביטחון המדינה. הרי זה בעצם הנרטיב, נכון? היות שאשת ראש הממשלה היא... והיות שהשפעתה על ראש הממשלה גדולה, הרי שכולנו חשופים לסכנות בגללה. ולכן, אין מה לעשות. השניים חייבים ללכת הביתה.
אבל זהו, שכדי שהם ילכו הביתה צריך להתרחש העניין הפעוט הזה שנקרא הפסד בבחירות. בחירות דמוקרטיות, כן? רצון העם. ניצחון הרוב. וזאת בדיוק הנקודה הכאובה בסיפור. גם אחרי הניצחון של נתניהו בבחירות האחרונות, שהגיע כהפתעה מוחלטת למרבית העיתונאים ומצביעי השמאל, עדיין לא נלמד שום לקח. במקום להפנים שהניצחונות החוזרים ונשנים של נתניהו מעידים על תופעות רחבות ועמוקות, ממשיכים להתייחס אליו כאל צרה נקודתית ש"נחתה עלינו" מאי שם, שאשמה בכל הצרות במדינה, וברגע שהיא תיעלם, הכל יהיה בסדר. יבוא שלום, תסתיים השחיתות וכולם יוכלו לקנות דירה. אפילו בתל אביב.
העמדה הזו, שהופכת את נתניהו לנבל המושלם ולחזות הכל, היא לא רק מביכה, אלא גם מעידה על חדלון האלטרנטיבה. היות שאין כרגע, ובעצם אין כבר שנים, מנהיג בעל שיעור קומה שיכול לתת לנתניהו פייט אמיתי, ואין גם אידיאולוגיה חלופית משכנעת מספיק כדי לסחוף אחריה את הציבור, כל שנותר הוא לנסות לפגוע באיש עצמו. ובמסגרת הניסיון הזה, אין יותר השקפות עולם, אין הנהגה אמיתית, אין פתרונות מהותיים. הכל מתנקז לכדי שלוש מילים: רק לא ביבי.
וכאן מגיעה הבעיה המדאיגה באמת. נתניהו ילך בסופו של דבר הביתה, במוקדם או במאוחר. אבל הנזק שנגרם מההתגייסות הכל כך ברורה הזו נגדו עלול להישאר לתמיד. אני מדבר, בראש ובראשונה, על התקשורת, שברובה ממש יוצאת מגדרה כדי להעלות את שלל החשדות נגדו לראש סדר היום.
כמובן שנתניהו אינו מעל החוק, ואם ביצע עבירות הוא חייב להישפט ולשלם עליהן את המחיר. אבל האינטנסיביות שבה מתעסקים בחשדות האלה, לצד הסיקור המופרז של מעללי רעייתו, מייצרים תחושה ברורה - ומוצדקת - של רדיפה. והתוצאה תהיה שהציבור יאבד עוד יותר אמון ברודפים. באותה תשקורת עוינת.
וזאת לא רק התקשורת. עושה רושם שגם הממסד המשפטי נרתם למאמץ. חלק מטענותיהם של עורכי דינה של שרה נתניהו היו סבירות בהחלט. למשל, האמירה שיש לפסול שופטת שכבר פסקה בעבר לטובת עובד אחר שתבע את הגברת נתניהו. או הדרישה לאפשר לה לערער על ממצאים הפוגעים בשמה הטוב. אבל כל אלה נדחו על הסף. ולו לשם מראית העין, היה צורך לקבל חלק מהדרישות האלו. כי בסופו של דבר, נישאר עם עולם נטול משפחת נתניהו, אבל גם עם מערכת משפט מוחלשת הנתפסת כמוטה פוליטית.