שני שפים רמי קומה ומהטובים בארץ, יונתן רושפלד ואייל שני, התחרו אמש בארץ המגף, בתחרות בישול שבה "דה בסט שף ווינז". השף שהכי קלע לטעמם של ארבעת שופטים איטלקים שגם הם מהשפים הטובים באיטליה, היה רושפלד, שגם זכה בתואר מלך נאפולי. שני שפים, שונים כל כך בסגנון הבישול, אך כל אחד מהם אשף בתחומו. החיך אנין הטעם ומגע הקסם של רושפלד במטבח, מייצרים מנות מורכבות ומעניינות. אייל לעומתו, מחפש את הפשטות באוכל ושואף לחדד את טעמם המקורי של מוצרי המזון ולא לטשטשם על ידי מרכיבים רבים מדי.
בתחילת התוכנית השתעשעתי מהמחשבה שהפעם, במקום שהם ישפטו בתחרות אוכל ויעבירו ביקורת על מנות של אחרים, סופסוף אחרים ישפטו אותם ואולי אפילו יצליחו להביך אותם, כפי שהם הביכו לא פעם, בשלנים במאסטר שף. זוכרים את האמירה המקוממת של רושפלד כאשר פגע והעליב את אחד המתמודדים וזלזל במאמציו להגיש אוכל מקורי ומיוחד? "אתה לא גאון, אני גאון", זרק אז רושפלד לעבר המתמודד, שבלע את רוקו מהעלבון ועיניו כמעט זלגו דמעות. לכן, חיככתי את ידיי בהנאה שהנה רגע הנקמה הגיע.
זה לא קרה. ממש לא. מדוע?
כי הריחות שיצאו מהמטבח של רושפלד ושני, הגיעו עד אליי הביתה מנאפולי הרחוקה, וכל כך התענגתי עליהם שלגמרי שכחתי שרציתי לחזות, אם לא בנפילתם המוחלטת של נפילי המטבח הישראלי כדי ללמד אותם קצת ענווה וצניעות, לפחות לצפות באיזושהי מעידה קטנה פה ושם, בעיקר של רושפלד שקרא לעצמו "גאון".
המטבח האיטלקי ידוע בפשטותו אך בטעם הנפלא שלו, ולא רק בנאפולי הענייה. אייל ידע לקרא את המפה והכין פיצה פשוטה שהפיציונר האיטלקי אהב, והוא זכה ביתרון על רושפלד שהכניס לפיצה שלו את הסבא והסבתא שלו, במקום להסתפק בגבינת מוצרלה וכמה עלי בזיליקום. אולם רושפלד זכה במתכון של המאפה המתוק הנפוליטאני עם השם המסובך, שעשוי מבצק עלים עם מילוי גבינת ריקוטה. אצבעותיו "הקטנות והשמנות" כפי שהעיד על עצמו, עצבו במיומנות את צורתן של עוגות הקונכייה, ואילו אייל שלא ממש מת על צורות מדויקות ומעדיף חזות פראית למאכלים, כמו הדמיון הפרוע והפיוטי שלו (שמתגעגע להרים והצוקים של איטליה), הכין 15 עוגות שרק אחת מהן הצליחה.
רושפלד זכה שוב במבחן הטעימה כאשר הוגשה לו ולאייל פשטידה מורכבת מ-25 מרכיבים. איך לעזאזל הוא ניחש שבפשטידה הדחוסה הזאת שהכניסו בה את כל "מגה בעיר", יש כבד, ועוד של ארנבת? מה שגרם לי לחשוב שהאיש אולי באמת הגאון מווילנה. כמנה ראשונה, אייל החליט להיות מקורי ולהגיש מנה פשוטה של כרוב עם מילוי של כרוב. השופטים האיטלקיים אהבו את המנה והוא ניצח בשלב הזה של התחרות, אולם המנה השנייה שלו לא הייתה להיט כי הפעם באמת הוא הרחיק לכת על כנפי הדמיון והגיש את מרק הדגים בקערת פלסטיק כי הוא רצה "להביא להם את הים". בלי הצתעצעות מיותרת, כפי שרגילים עניי נאפולי.
זה נראה מאוד לא אטרקטיבי, ואני באופן אישי מעדיפה את ריח הים והאצות במקום הראוי להם: שם בים הגדול והפתוח, ולא במטבח, אלא אם כן אני משפריצה המון לימון לטשטוש. האיטלקים, שבדרך כלל ניחנים בהרבה חביבות וסימפטיות, היו אפילו עדינים ולא אמרו חלילה שזה די דוחה להגיש כך מנה ב"גיגית כביסה" (דברי רושפלד), אלא הסבירו שיש בעיה טכנית, והפלסטיק מקלקל את טעם האוכל החם.
אייל לא נראה משתכנע. ראשו היה במסעדה, למול השופטים הזרים, אך ליבו נשאר בשוק הדייגים היכן שהם ממלאים את גיגיות הפלסטיק שלהם בשפע רב של "פרוטה די מרה" (פירות ים). רושפלד הכין קדירת בשר ארנבת והשופטים ליקקו את השפתיים. נזכרתי בארנבת החמודה שהייתה לנו פעם בבית ויום אחד ברחה מהקופסה ומאז נעלמו עקבותיה. בנאפולי אוכלים אותן, ואצלי בבית הילדים התאבלו עליה במשך ימים ארוכים.
מנת הקינוח של אייל הייתה טעימה, אך השופטים התאכזבו שאת הפלאן עם הקרם פטיסייר הוא לא הגיש בכוסות, עם פלח לימון ותוספת של בצק פריך שיעשיר את הטעם. אייל לא הבין מה רע בלהגיש את הפלאן על צלחת בצורה של צדפה עגולה וגדולה שמביאה עימה בריזה נפלאה של ים, וכמיהה להתמזג עם היצורים החיים מתחת למים. טוב, לא ממש באילו המילים, אבל בערך.
רושפלד הגיש כמנת קינוח, עוגת ריקוטה עם פלחי אפרסקים ותוספת גלידה עם ניחוח אקזוטי. הם אהבו, אך חשבו שהיא כבדה מדי כקינוח. רושפלד, שזכה בתחרות והיה מאוד מרוצה, חשב שמן הראוי לסיים את החוויה במחמאה גדולה לאייל (למרות שלא חסך ממנו לאורך התחרות כמה עקיצות): "אתה הוא האיש שהייתי רוצה לנצח, או להפסיד לו".
אייל יצא קצת מאוכזב מאיטליה ומנאפולי. אם בהתחלה הוא נורא התחבר לעיר הענייה והרועשת וגמר עליה את ההלל, בסוף התחרות הוא החליט שאין כמו ישראל ורק שם מבינים את נפש האמן שבו.