קשה שלא לראות את ההבדל בין "המרוץ למיליון" ולבין תחרות השפים של אייל שני ויונתן רושפלד. הראשון נסחב ונגרר, לעיתים משעמם, עם דמויות שממחזרות את עצמן ואת הדברים שהן אומרות. השני, זורם וקולח, חכם, מצחיק, מרתק מבחינת היחסים המורכבים בין שני אשפי המטבח המטיילים באיטליה ונראים כמו דון קישוט וסנשו פנשה (בייחוד כשרושפלד שם את כובע הצמר עם הפונפון), ובעיקר: מעורר תיאבון.
בעצם, כתיבה על "המרוץ למיליון", פירושה לנסות ולגרד פה ושם כמה פירורים מעטים של עניין, בעוד שבתוכנית השנייה, יש שפע רעיונות שהיריעה לא תספיק בשביל לתאר את התהליך שעוברים שני ורושפלד. ב"מרוץ למיליון" משתתפים הרבה זוגות שלא תמיד מספקים את הסחורה. בתחרות השפים יש רק שני מתמודדים והם מחזיקים על כתפיהם עונה שלמה ומספקים טלוויזיה במיטבה.
רושפלד התגלה כסטנדאפיסט ממדרגה ראשונה וזאת כנראה תהיה הקריירה הבאה שלו. בגלל השנינות הצינית ("חלק מהתנאים של התחרות, זה לא למות", רושפלד על אייל שכמעט נפח נשמתו בגלל חרדל חריף) וההומור, סלחתי לו על אותה אמירה הידועה לשמצה: "אתה לא גאון (לאחד ממתמודדי מאסטר שף), אני גאון". גם בתחרות הזאת הוא מתיימר להיות גאון, אך הפעם זה נאמר בחן ובקריצה ומלווה בצחוק מכשפות מבית היוצר של "הקוסם מארץ עוץ".
בפרק הקודם רושפלד העניק לנו חיקוי נהדר של אייל ועולם הדימויים שלו: "באיזה גדג'ט עדיין לא השתמשתי בשביל הדימויים שלי? אוה, הפלאפון מצלצל, אני מרגיש כמו פלאפון". בפרק האחרון נראה שהוא עצמו קצת נדבק מאותו עולם של דימויים וגם הוא מתאר בפני השופטים בבולוניה את המנה העיקרית שלו בפיוטיות יתירה ומדגיש את ה"תנועה" (מילה חביבה על אייל) של המנה, כמו תנועת הטבע בשדות בולוניה. נראה שאפילו השופטים נדבקו מהסגנון הווירטואוזי וגם הם מדברים על רוח הסתיו וריח האח שעולים מהתבשילים.
אחד הרגעים הקורעים בכל העונות של כל ריאליטי אפשרי, הוא כאשר אייל שוכב כמעט מעולף על הרצפה בגלל אדי החרדל שנכנסו לאפו וכמעט חנקו אותו, ולצידו רושפלד שמציע עזרה ובינתיים מרים לאייל את המכנסיים בשביל לכסות את חריץ הישבן שנחשף בפנינו במלוא הדרו.
רגע קורע אחר ועדיין בעניין ישבנים, מתרחש כאשר רושפלד שבטוח שהמנה שלו תזכה, רוקד את ריקוד הניצחון שבעצם הוא ריקוד העכוז השופע, לעיניו המשתאות של יריבו שמתאפק לא להתפוצץ מצחוק.
מתמודדים עם עצמם ועם יכולותיהם
אני גם אוהבת את הכנות של השניים כאשר הם מתמודדים לא רק עם הכנת המנות, אלא גם עם עצמם ויכולותיהם: "קונדיטוריה זה קלי קלות (אייל) אבל אני לא יודע לעשות אותה". למרות זאת, מצליח אייל להפוך את הכישלון של עוגת הערמונים שהכין ונראתה כמו כל הצרות שלי, או במקרה הטוב כמו פיתה שנחתה על אפה, להצלחה. אפילו השופטת התרשמה ושוכנעה שהיא מרגישה את ריח העץ בעוגה. האיש פשוט יודע לייפות מצבים מכוערים. ניסיתי לדמיין מצב שבו גנב פורץ לביתו ואייל ברוב אדיבותו מציע לו לטעום תבשיל עם מרכיב אחד בלבד שיצא לגמרי "נקי": קישוא בטעם של קישוא, שאותו קטף ישר מהשדה, ובנימוס אף מבקש ממנו להקשיב לקישוא.
גם יונתן לא חוסך מאיתנו הצצה לתוך נבכי נשמתו והוא לגמרי כן, כשבגילוי לב מוחלט הוא מודה שאייל מעצבן אותו עם הדיבור הפלצני והמתנשא על אוכל, ואפילו עוזב בכעס את החנות שבה אייל זכה בתחרות סנדוויץ' המורטדלה. חוסר פרגון מצידו? אולי, אבל הוא אמיתי. לא פעם תהיתי איך המועמדת בתחרות מלכת היופי (או כל תחרות אחרת) שהגיעה למקום השני, כל כך שמחה כאשר יריבתה זוכה במקום הראשון. ליונתן אין כל בעיה לחשוף את רגשותיו האמיתיים, גם אם דבק בהם ריח של טיפת קנאה. בניתוח אינטלקטואלי ובתנועת יד של רקדן בלט, פורש אייל את משנתו לגבי יריבו, במשפט קצר וקולע: "יותר מאשר יונתן נעלב ממני, קשה לו להסתדר עם עצמו". יונתן מודה ומתוודה: "אני לא ברור לעצמי כמוך, וזה מעצבן אותי שכאשר אתה מעיר לי, אתה משמש לי מראה שמשקפת את הבלבול שלי".
ושלא תטעו. יש לנו פה עסק עם חומרים שלא אדיר מילר כתב בשבילם או תסריטאי מוכשר שם להם בפה. הכול אותנטי ומגיע ישר מהבטן הרותחת כמו התבשילים שיצאו מהתנור. בנוסף לכך, החיפוש העצמי הזה של שני המתמודדים, מלבד החיפוש אחרי הירקות בשדות, וכל סוגי העלים בשוק שאייל טרף במלוא פיו כאילו היה מורעב, עד שהמוכר כמעט זרק לו כרשה על הראש, הוא חלק לא פחות חשוב בתוכנית, מאשר מפגן הכישרונות של אמני המטבח.
בקיצור, חגיגה של הכול מהכול ואני נעשיתי רעבה והולכת להכין לי סנדוויץ' פשוט ו"נקי" רק עם פסטרמה ובלי כל הקשקושים שהם שמו בסנדוויץ' המורטדלה. וגם, הולכת לחפש את מתכון ה"קרמה פריטה" של יונתן, שהרבה בזכותו הוא זכה לתואר: "מלך בולוניה".