מדור מהגיהינום: שתי הסדרות החדשות שעולות למסך פשוט לא טובות

גן העדן הפרטי שלי בנוגע לסדרות טלוויזיה הוא רזה, מצומצם בשטח, בכניסה עומדים שוטרים חכמים וקפדניים, ועד שסדרה מקבלת אישור כניסה יוצאת לה הנשמה. העונה השישית של "משחקי הכס" נכנסה לשם השבוע, כמובן, וקיבלה אישור VIP להתיישב קרוב קרוב לכס הכבוד. 

הגיהינום, כמובן, עולה על גדותיו. כל סיטקום אמריקאי נשלח ישר לשם. סדרות שונדה ריימס למיניהן ישובות בצפיפות קרוב להסקה המרכזית, כשיצורים מקורננים בעלי פרסות ואוחזים בקלשונים מתרוצצים ביניהן, וזרם סדרות השקרנים מאחזי עיניים ומבזבזי הזמן אינו פוסק. טלוויזיה בדרך כלל היא עסק מטמטם המונים. בכוונה אני לא מזכיר שמות. גם ככה מיירטים אותי בכל מיני פינות, ולכל אחד יש דעה שהוא חייב לספר עליה. מה פתאום, הם טוענים, איך הזכרת את זה ואיך לא הזכרת את זה, ולמה כן הזכרת את הסדרה ההיא - בעיקרון אני לא מתווכח.  שתי הסדרות החדשות הבטיחו את מקומן בבריכת הגופרית הקרובה.

"הסוד", יס LONDON

מה יש לנו: סיפור שהיה באמת על חבר כנסייה אדוק שניהל רומן מחוץ לנישואים עם חברת כנסייה אדוקה ונשואה לא פחות, וביחד החליטו ורצחו את בני זוגם. סיפור משובח שזוכה בסדרה לעיבוד טלוויזיוני צולע. חבל על הזמן. 

כל יום עולות על המסך מי יודע כמה סדרות חדשות. אני צופה בחלק קטן מאוד מהן - אין זמן, החיים, מה לעשות, קצרים - ומתוכן בוחר את אלו שלטעמי ראויות לאזכור. ככה אני חושב, ומי שחושב שאני טועה שיחפש עיתון שייתן לו לכתוב מדור טלוויזיה משלו. מה שמוליך אותי אל "הסוד", מיני־סדרה חדשה בת ארבעה פרקים שעלתה באפיק יס LONDON. הסדרה, המבוססת על סיפור אמיתי, מספרת על גבר ואישה נשואים - לא זה לזו - ובעלי משפחות, החברים בקהילה בפטיסטית אדוקה. הכנסייה משמשת מרכז רוחני־חברתי משמעותי בחייהם, הם מפתחים רומן, רוצחים ביחד את בני זוגם, מצליחים להסוות את הרצח, ומשם ממשיכים בחייהם בצליעה, עד אשר כעבור 20 שנה - ואת הסוף אני לא מגלה. מי שירצה לדעת, יצפה.

"הסוד", יצוין כבר כאן, הולכת אצלי ישר לגיהינום. לא משום שהעלילה הבסיסית רעה - היא מצוינת, בוודאי כשהיא מתבססת על סיפור אמיתי. אלא שהפשע שבגללו שווה להעלות את יוצרי "הסוד" על השיפוד הוא האופן המרושל שבו טיפלו בחומרי הגלם המשובחים שהיו מונחים על השולחן לפניהם.

הנה העובדות: קולין האוול, רופא שיניים, איש משפחה מסור, חבר כנסייה אדוק, מחנך את ילדיו לקיים את מצוות האל, נשאר אחרי התפילה לעבור על שטיחי הכנסייה עם שואב אבק, מזמין את הכומר לשיעורי דת בביתו, מתחיל פתאום למזמז בבריכה חברת כנסייה אחרת, שמתמזמזת איתו בכיף. הוא לא היה שובב לפני כן, דבר בנישואיו לא הצביע על התנהגות לא יפה שכזו, והנה, פתאום, כחרמן מנוסה ובוטח, יוצאות ידיו אל הדרך תחת המים, ומסלולן ארוך ולא מפותל בכלל.

מילא. כבר נאמר שאצל גברים לא תמיד השכל הוא זה שמנחה את דרך הפעולה. ועל כן כשהאהבה מתגברת עד כדי רצון לחיות באושר עם אהובתו, קופץ לראש של קולין הרעיון לרצוח את בני זוגם של השניים. תשאלו: למה לא סתם להתגרש? כי הכנסייה שלהם לא תאהב את זה. כי אסור לנאוף. אז כדי לא לנאוף בני הזוג רוצחים. כי עדיף מבחינה הלכתית לרצוח מאשר לנאוף. לזאת ייקרא שומרי מצוות.

דמותו של קולין, מתחילת הסדרה ועד סופה, תמוהה, לא מפוענחת ולא רציפה בהתנהגותה. ברגע אחד הוא ילד טוב ירושלים, באחר הוא מתכנן ומבצע רצח. הוא גם אינו מצטייר כדתי במיוחד. אומנם הוא הולך לכנסייה וגם פעם ב־20 דקות משחרר ציטטה (תמיד מספר שמואל - כנראה שזה ספר הדת היחיד שהיה לתסריטאי בבית), אבל באורח חייו היומיומי הוא מזכיר יותר חזיר נובר בזבל מאדם חסוד שיראת האל מדריכה אותו. דברי האל שמניח בפיו התסריט נראים ונשמעים אמינים כמו שפם מלאכותי.

אלה לא סתם דקדוקי אנינות. תסריטאי "הסוד" לא הבין, או לא טרח להבין, את דמויותיו, את המניעים שלהן, וגם לא הסביר לעצמו או לצופיו את הסתירות הבלתי אפשריות בהתנהגותן. התוצאה כמעט לא מותירה איזשהו רושם.  

תחושת הבזבוז של הסיפור הנהדר מתעצמת בסצינה האחרונה בסדרה, שבה מעיד קולין נגד זוגתו, ועוצמת הרוע שהוא מפגין כלפיה כה עזה, מה שמלמד שהתסריטאי לא היה כזה עיוור לעבודתו. הוא פשוט התעצל, מה שהפך את "הסוד" לבלוף. להבטחה שאינה מתגשמת. לבזבוז זמן מתמשך על פני ארבעה פרקים שבעולם הטלוויזיה יש לו רק מקום אחד - גיהינום.

"אדמת הפקר", יום שני, 4.7, 21:00, ערוץ amc, הוט ויס

מה יהיה לנו: הכינו את הממחטות. בעולם אפוקליפטי, שבו הושמדה מסיבה לא ברורה מרבית האוכלוסייה, מתקיים משטר פיאודלי של ברונים בסיוע מחסלים. אחד מהם, שהורג בשיטה מעורבת של קיל ביל, מטריקס וז'וז'ו תחנוק אותו, הוא בעצם נשמה טובה כלואה בגוף של רוצח המונים. וואו, וואו, וואו.

הנה העובדות: בעולם אפוקליפטי אחרי משהו שהשמיד באופן לא ברור את מרבית האוכלוסייה, מתקיימים בני האדם באמצעות חקלאות. אט־אט נוצר מעמד פיאודלי שחבריו נקראים ברונים, והם שולטים בשאר בני האדם בעזרת מומחים בללכת מכות עם חרבות, הנקראים מחסלים. פרט אחרון להשלמת התמונה: הברונים לוחמים זה בזה.

ועל זה ייאמר: וואו. ופעם נוספת וואו. ופעם אחרונה וואו, וואו, וואו. להתעלף מעומק העלילה הבסיסית. מהחדשנות שבה. גיבור העלילה הוא מחסל, שמיומנותו היא לחסל בעזרת חרב. הוא מחסל בדרך כלל קבוצות - זה יעיל יותר בפס ייצור מאורגן. עדיף מאשר אחד אחד. כשהוא מדבר, נע רק חלק קטן משפתיו - הוא איש קשוח. כשמסתערים עליו מאחור הוא רואה - כי הבמאי אמר לו. את החיסולים הוא מבצע, כאמור, בסגנון שמערב משהו בין קיל ביל, מטריקס וז'וז'ו תחנוק אותו.

איזה חנטריש. עד סוף הפרק הראשון רשומים לזכותו 408 חיסולים, אבל מאחורי כל אלה מסתתרת נשמה כלואה שמחפשת את האנושיות שבה, את השחרור מכבלי הברון, את הגעגועים לאמא, לבית, לאהבה. בטח פעם היה לו גם כלבון קטן. בחיי, תכף אני פורץ בבכי. לפעמים קשה להיות אדם רגיש ולכתוב ביקורת טלוויזיה.