“נוגעות בחלום", מוצ"ש, 9.7, 22:30, הערוץ הראשון
מה יהיה: 17 שנים עקבה נילי קסלר אחר ארבע ילדות, דרך נערותן ועד בגרותן. התוצאה היא סרט נעים, לא מטלטל במיוחד, לא מעורר מחשבה במיוחד, לא מזיק. אולי “לא נוגעות בחלום" היה שם הולם יותר. הסרט בא מז'אנר מעקב ארוך שנים אחר מספר דמויות. “נוגעות בחלום" הוא סרט נעים, לא לופת קרביים במיוחד, לא מטלטל במיוחד, לא מעורר מחשבה במיוחד, לא מזיק.
יוצרת הסרט, נילי קסלר, לשעבר אנימטורית ברשות השידור, החליטה בשנת 1998 לצאת לחופשה ללא תשלום ולהתמקד בסרטי תעודה. בין השאר החלה לעקוב אחר ארבע ילדות: ירדן, שחיה עם אביה בקיבוץ קליה. שרה, בת למשפחה בדואית המתגוררת ביישובי שגב שלום. מבשרת, בת למשפחה דתית לאומית מירושלים. ונגה, בת לאם חד־הורית, אף היא מירושלים. 17 שנים עקבה קסלר אחר ארבע הילדות. היא חזרה אליהן מדי פרקי זמן לגלות לאן הלכו ולאן הוליכו אותן החיים. והתוצאה, כאמור, היא הסרט “נוגעות בחלום".
אין ל"נוגעות בחלום" אמירה מגובשת. זה בסדר. איש לא פסק שלסרט חייבת להיות אמירה מגובשת. ארבע הנערות חולמות ורוצות בעוצמה בגיל הילדות והנערות. שתיים מהן מגשימות את רצונן באופן מלא - שרה הבדואית הופכת בנחישות רבה להיות כאביה, רופאה במגזר. מבשרת הדתייה מקימה משפחה על פי המודל של משפחתה שלה. ירדן, בתום סיבוב גדול, מוצאת את מקומה בקרב בעלי החיים שכה אהבה מילדותה - מדריכת רכיבה טיפולית. ונגה, שרצתה כילדה לטרוף את העולם, לכודה בסבך של פחדים וכמעט אינה יוצאת מביתה.
“נוגעות בחלום" הוא סיפור של חיים. בלי לקח או מוסר השכל. פשוט חיים. הוא לא לחלוטין סיפור ישראלי. הוא סיפור של ארבע נערות שחיות במציאות קשוחה. באופן מאוד לא ישראלי, חלקן מתכופפות מפניה. ירדן נמלטת מאימת האינתיפאדה להולנד, לשבע שנים, אבל שלוש האחרות לא מעלות על דעתן להסתלק. מי שרגילה לטילים על הראש לא בורחת מאוטובוסים מתפוצצים. הישראליות מנצחת כאן 1-3.
לבד משרה, אף לא אחת מהן עושה קילומטראז' מרשים בדרכה להגשים את החלומות. אחרי שלוש שנות לימוד בבית ספר לסיעוד, היא ואביה מחליטים שבכל זאת עליה להיות רופאה - והיא יוצאת ללימודי רפואה במולדובה. ממרחקים היא בוכה בגעגועים להוריה בטלפון, אבל מסיימת בסופו של דבר את לימודי התואר.
החלומות של הבנות האחרות הם לא מהסוג שצריך להתאבד על פסגות למענם. הם מונחים שם, חסרי ברק ועוצמה, פשוט צריך להתכופף אחרי שנים ולאוספם מהרצפה. זה אולי לא מחנך לדבקות במטרה, אבל סרט דוקו לא אמור לעבוד במשרד החינוך. לייצר דרמה משמעותית זה כבר עניין אחר. “נוגעות בחלום" קצת צולע כאן. אולי “לא נוגעות בחלום" היה שם הולם יותר לסרט.
זה לא אומר, כמובן, שהחיים שחורים. האושר האישי של הארבע מנצח כאן 1-3, והמשחק של נגה עוד רחוק מלהסתיים. בסך הכל סרט לא לגמרי חלומי, אבל אמא פולנייה יכולה למצוא בו לקח או שניים לעתיד. שווה צפייה.
"ITGIRLS", עונה 2, הוט בידור ישראלי
מה היה לנו: אשרי, אני יודע עכשיו מי הן אדל בספלוב, דנה זרמון, קים אקאפי ואבישג נגר. אבל לשם כך הייתי צריך לעשות סיבוב לגיהינום. בהתחלה חשבתי שזה הגיהינום. שכאשר אנשים רעים מתים מכריחים אותם לצפות ב־ITGIRLS. אחר כך הבנתי שמי שיצר את המוסד הזה הוא גאון. אבל זה היה רק אחר כך, אחרי שהסתובבתי על השיפוד איזה רבע שעה קשה מאוד.
בתחילת הפרק הראשון בעונה החדשה דווקא זכיתי באיזה מיני עונג אינטלקטואלי. המשתתפות בתוכנית, כך נודע, הן אדל בספלוב, דנה זרמון, קים אקאפי ואבישג נגר. כצרכן כפייתי של מדורי רכילות נתקלתי לעתים קרובות בשמות אדל בספלוב, דנה זרמון, קים אקאפי ואבישג נגר, אבל לא היה לי מושג מי הן ולמה הן שם. למרות אהבתי הגדולה לתחום, אני חסר את הידע האקדמי הנחוץ. הבודדים שאני מכיר ומשביעים כזית את רעבוני הגדול בימים אלה הם שימי תבורי ושרה נתניהו.
והנה קיבלתי בהינף פתיח של תוכנית אחת שיעור הכולל ארבעה שמות בבת אחת! ולא סתם שמות אלא של נערות החיות “חיי זוהר מעוררי קנאה". באמת הרגשתי בוגר תואר ראשון ברכילות. הנה, אני כבר יודע מי זו דנה זרמון!
ההבטחה הייתה גדולה וציפיתי זולג ריר להמשך שיפוגג לחלוטין (כי בעונה הראשונה לא צפיתי אפילו בחלקיק שנייה) את הערפל האופף נער קשיש כמוני בכל הנוגע למדורי חברה.
לא היה הוגן, כמובן, לצפות לדיון על השינויים שעברו יחסי ישראל ואפריקה על רקע תהפוכות האביב הערבי, התמעטות הביקוש לאשלגן בעולם והתחממות כדור הארץ, אבל גם למופע המאותגר שהתרחש אחר כך לא ציפיתי. מאמי נפלה על צווארה של פאפי בצרחות, שנפלה בתורה בזעקות אושר על צווארה של קוקי, וכל השלוש נפלו על בספי באהבה אין קץ ונשבעו חברות לנצח.
אחר כך השתרר שקט מסוים, כי התברר שמלבד צרחות אין לחברות הנצח מאמי, פאפי, קוקי ומוקי הרבה מה לדבר עליו. למרבה המזל התפתחה מריבה עזה בין האוהבות לנצח, ואדל (שמחקה את הפולואו אחרי דנה באינסטגרם - נורא) יצאה לבכות לנצח במדרגות וחזרה אחרי שלוש דקות.
אחרי כן הן נסעו - והתרגשו בטירוף לפגוש מעריצים באיזו קניון - שהיה מפוצץ לגמרי בנערות שהסתערו עליהן, כי הבמאי צמצם מאוד את זום המצלמה כדי להסתיר שבעצם היו שם פחות מעריצות ממה שניתן היה לחשוב מלכתחילה, ומרבית אורחי המקום המשיכו בדרכם באדישות כאילו לא אדל בספלוב בשר ודם עלי אדמות ניצבת כאן.
ואגב, גם המהומה לא הצליחה להסתיר שהגיל הממוצע של המעריצות ההיסטריות עומד על 11 וחצי בערך, ואם כך, חשבתי לעצמי, למה לא משדרים את הסדרה בניקלודיאון, שם גם פעוטות יוכלו לעקוב אחרי נפתולי המטרנה הזו, כי עד גיל 4 ממילא לא אכפת לילדים מה קורה על המסך, ורק אז הם עוברים לדורה.
ככל שחלפו דקות נוספות מהסוג והאיכות הללו ניתן אם כן להבין שכבר היו לי הרהורים בכלל לא טובים בעניין ה־ITGIRLS, שכללו גם זרנוקי קצף והצעות חוק מרחיקות לכת. אלא שאז היה ל־ITGIRLS אירוע מוזר: מפגש עם המציאות. לא זו שמייצרים עבורן תדמיתנים מיומנים, אלא זו שחיה, נושמת, מסתובבת ברחובות. עורכי Ynet, שאליהם מחובר האתר של הבנות, אמרו להן חד וחלק: אתן חיות חיי זוהר ומעוררות קנאה בחלום הלילה בצאת הכוכבים. במדורי הרכילות אתן שלאגר. במציאות אתן לא מוכרות. באנגליה שמלה שקייט מילדטון לובשת בבוקר נתפרת ומשווקת עד הצהריים ואוזלת מהמדפים עד הערב. אתן, ITGIRLS יקרות, לא מתקרבות לליגה הזאת. אתן לא מוכרות ולא מסייעות לנו. או שתמצאו דרך למכור, או שלא נעבוד ביחד.
זה היה הרגע שבו נפל לי האסימון. שהבנתי עד כמה חשובות יכולות להיות ITGIRLS ככלי שיווקי וכמה חכם האדם שתפס את זה בפעם הראשונה.
ועוד אסימון נפל לי - מהתיש הישראלי הזה לא ייצא הרבה חלב. שנייה אחרי שאנשי Ynet עזבו את החדר, במקום לתפוס את עצמן בידיים ולטכס עצה, התחילו הבנות מחדש לריב עם אדל בספלוב. חיי הזוהר המסחררים האלה, אני אומר לכם, ממש מעוררים קנאה.