חשבון פתוח: לינוי בר גפן וסיון קליגבייל מוכנות לצאת למלחמה

אם להתרשם מתחקיר המקררים המרעיש, שכיכב בשבוע שעבר בתוכנית "עושות חשבון" בערוץ 10, הרי מומלץ ל"כוכבי" התחקירים הבאים לתפוס מחסה. זאת מפני שעורכות ומגישות התוכנית, לינוי בר־גפן וסיון קלינגבייל, אינן עושות חשבון, ובדרכן המיוחדת יודעות בדיוק איך לשפד את המתוחקרים.

צופי תחקיר המקררים התוודעו לקבל, אותו רכיב שהושתל עד שלהי העשור שעבר במקררים עם הבאתם ארצה, לטובת הגברת צריכת החשמל. אף שהרכיב הזה גרם לשריפות, לא מיהרו ליידע את הציבור בסיכון שבו. "נדהמנו לגלות איזו חוצפה גילו הגורמים המעורבים בסיפור הזה", מתרעמת בר־גפן. "הרי מכבי האש הודיעו שככל שהקבלים יזדקנו מספר השריפות יגדל, והרשויות לא פעלו בקנה מידה ארצי להסרתם".

"מילא הגורמים העסקיים", זועמת קלינגבייל, "אבל מה שמכעיס במיוחד הן המערכות הממשלתיות והציבוריות, שלא נקפו אצבע כדי ליישם תקנה שהותקנה כבר ב־2007!". "אני אגיד לך", מגיבה חברתה לבית בר־גפן. "או שאין תקשורת בין משרדי הממשלה השונים ויש ויכוחים שלא נגמרים וריבים, או שיש תקשורת ואין מריבות. אבל כשמחליטים על משהו זה נמרח ונמרח, כמו בנושא המקררים".

שהגעתן אליו בפוקס.

"אתה לא יודע כמה אתה צודק", כך קלינגבייל. "המזגן בביתו של העורך שלנו, ארנון גל, עלה באש עם כל הרכוש שבבית. מכאן התחיל להתגלגל תחקיר על הסכנה שבמכשירים החשמליים בבתים, ובמהלכו הגיע מידע ממכבי האש על שני גורמים לשריפות: מזגנים מתוצרת 'תדיראן' והקבלים במקררים הישנים".

בר־גפן: "בניגוד לעבר, כיום אין צורך במלשינון. הציבור פונה באמצעות הפייסבוק. כבר מכירים אותנו. רק השבוע, כשהזדמנתי לאיזשהו כנס, יצאתי משם עם רעיונות לתחקירים לעתיד".

אינכן לבד במערכה. לא רק שיש תוכניות צרכנות מתחרות בערוצי הטלוויזיה האחרים, אלא שערוץ 10 שלכן מביא גם את "הכל כלול" של סיון כהן ואת "ברקוד" של נגה ניר־נאמן.

קלינגבייל: "לכל תוכנית יש נישה מאוד ברורה משלה ואין תחרות. בניגוד לדימוי המוטעה של בנות השולפות ציפורניים, מתברר שאנחנו יודעות לעבוד יחד. את מסרון המחמאה הראשון על תחקיר הסלטים שלנו קיבלתי ממי שכביכול אמורה להיות מתחרה שלי".

אני מסב את תשומת לבן להשתלטות הנשית (המבורכת) במדיה על התחום. "לנשים יש היום יותר סמכות להגיד לציבור מה טוב ומה רע", סבורה בר־גפן. "הסיקור הכלכלי מקבל כיום נפח הרבה יותר גדול ובתוכו הצרכנות תופסת מקום חשוב יותר, כי כיום אין כמעט דבר שלא נוגע בה", ממשיכה את דבריה קלינגבייל. "הכל צרכנות".

אני מספר להן איך בעבר הרחוק כתבות לענייני צרכנות היו חוזרות ממסיבות עיתונאים עם שקיות ובהן דוגמיות של מוצרים. השתיים צוחקות. "לא רק שאין סיכוי שזה יקרה איתנו, אלא נראה שכבר יש מקומות שעקב התחקירים שלנו הוכרזנו בהם כפרסונה נון גראטה, בבחינת שומר נפשו ירחק", מגיבה קלינגבייל.

ככל שצפיתי בתוכניות "עושות חשבון", לא ראיתי אותן עושות בהן את מלאכתן עם רצח בעיניים, או עם מצ'טה בין השיניים. נראה שהן מעדיפות להרוג את המתוחקרים שלהן ברכות. כלומר, הן שולחות לעברם מין מבט שכזה שמותיר אותם חסרי מילה. "על זה אני צריכה לתת את הקרדיט ללינוי", אומרת קלינגבייל. "ממנה למדתי איך לתת למרואיינים הרעים שלנו להרוג את עצמם במו ידיהם".

בר־גפן: "במילים אחרות, אנחנו מאפשרות להם לכרוך את החבל סביב צווארם. הרי אני יודעת מראש מה הם ינסו להסתיר, מאחר שיש לנו צוות של תחקירניות, בתגבורת תחקירן מעולה אחד, שעושות עבודה לעילא ולעילא. אני בטוחה שבסופו של דבר הם יפילו את עצמם".

קלינגבייל: "גיליתי שככל שהתחקיר שלנו יותר חזק ומבוסס, כך אנחנו מדברות יותר בנינוחות. כשהדברים מדברים בשם עצמם, אין צורך בהרמת קול. אם בעבר האשימו אותנו בהפחדה, כיום ברור שהמציאות היא שמפחידה".

ממרואיינת למגישה

הן באות משתי אופרות שונות לחלוטין. קלינגבייל (44), הקיבוצניקית מניר עוז שבצפון הנגב, הגיעה לתוכנית מהמילה הכתובה, כמי שהייתה עורכת "דה מרקר". היא מצאה בה את בר־גפן (37) "מבושלת" ככוכבת מסך עם קבלות.

איך זה מתחבר?

"זה בכלל לא מתחבר", משחררת קלינגבייל צחוק מתגלגל.

"זה לא ככה", מסבירה בר־גפן. "לעומת סיון, כמי שמכירה את הטלוויזיה ואת הנפשות הפועלות בה, היה לי די פשוט לנחות בתוכנית הזאת. בניגוד לי, סיון באה אליה עם יותר ידע כלכלי וצרכני, שלי לא היה".

התוכנית, יש לומר, נבנתה סביב בר־גפן, שהתחילה אותה עם העיתונאית נטע אחיטוב. קלינגבייל רואיינה בתור מנתחת שוק לאחת התוכניות שעסקה במותגי אופנה. "זה היה ראיון פנטסטי", מתלהבת בר־גפן. "'הנה המרואיינת האידיאלית', אמרתי לבמאית של אותו פרק, מתוך מחשבה שאולי ניתן יהיה לחזור על כך בפרקים הבאים. לימים, כשחיפשו מחליפה לנטע, לא התערבתי ורק חיכיתי לראות מה ינחיתו עלי. יצא טוב".

איזו השפעה יש למחאה החברתית של 2011, שבה היית מעורבת, על פועלך בתוכנית?

"לא הובלתי את המחאה החברתית, גם לא הייתי מהעיתונאים שכתבו מאמרים נלהבים בזכותה. בסך הכל הייתי בורג במטבח במאהל ברוטשילד. אני רואה את המחאה החברתית כאירוע מכונן מבחינת חלק גדול מהציבור הישראלי, כולל אותי".

אם במטבח עסקינן, אחד התחקירים המהדהדים של "עושות חשבון" היה תחקיר הסלטים, שבמהלכו התגלו בהם חיידקי ליסטריה בכמויות אדירות, שהפתיעו אף אותן. כשאני שואל אותן אם יצרניות הסלטים שיתפו עמן פעולה ופתחו בפניהן לרווחה את שערי מפעליהן, משיבה בר־גפן: "אף חברה, למעט 'סלטי מיקי', לא הסכימה שכף הרגל שלנו תדרוך בשערי המפעל".

"אצלנו התגלו ממצאים מרשיעים על 'סלטי שמיר'", מבהירה קלינגבייל. "מה אגיד? הופתעתי. לא האמנתי שבתעשיית המזון בישראל, שנחשבת כמתקדמת, יתגלו ממצאים כאלה. מה שיצא הוא שכעת האנשים לא רק סופרים את הקוליפורמים, אלא מתפתחת אצלם הבנה לגבי מה שהם מורחים על הכריך".

בר־גפן: "מהחברות שאצלן לא התגלו ממצאים נוראיים כאלה, שאלו אותנו מדוע לא שיבחנו אותן. 'שמתם לב למה שיש במרכיבי הסלטים שפרסמתם?', שאלנו ולא קיבלנו תשובה. אבל אני חייבת להודות ש'סלטי צבר' ו'אחלה' של 'שטראוס' יחסית בסדר".

קלינגבייל: "אכן, הכל יחסי. הבט על אחוזי השומן במוצרים, הסתכל כמה מלח יש בהם. תעשיית המזון נגועה בכמויות מסוכנות של נתרן. הוציאו את המונסודיום גלוטמט המסוכן מלא מעט מוצרים ושמו במקומו מלח, המסוכן לא פחות".

בר־גפן: "ושלא נדע איזה משפרי טעם וריח דוחפים לתוכם, גם קמח שאין בו צורך. כאן יש לי עיקרון מאוד פשוט: אם על האריזה של מוצר מסוים מוזכרים יותר מחמישה מרכיבים, אני לא נוגעת בו. טוב זה לא. צריך לשים לב מה התחליפים. הרבה פעמים יותר מפחיד מוצר נטול חומר משמר".

מאבק שחשוב לנהל

אנחנו בוחשים בתחקיר הסלטים, אבל כאן המקום להזכיר שהיריעה אצלן הרבה יותר רחבה. בין השאר הן טיפלו בסכנת הקרינה של טלפונים ניידים; בכשלי הביטוחים; במחדלי בנייה; בניתוחי לייזר שלמרבה ההפתעה מתגלים כלא פחות מסוכנים לעומת ניתוחים אחרים, "למרות המנטרה של כמעט %100 הצלחה"; בתעשיית החתונות; בחגיגת הגלולות; בחומרי ניקוי רעילים ועוד מכל טוב.

"לא כל דבר דורש תחקיר", מסייגת קלינגבייל. "כולם יודעים על בעיית הקרינה בטלפונים הסלולריים, אבל כל הזמן צריך להזכיר את הסכנה שיש בהם. זאת בשעה שאנחנו לא יודעים את כל הסכנות. התפקיד שלנו הוא ליידע ולחזור ליידע את הציבור על כך".

לא בטוח שאתן כליל השלמות בכל הנוגע לנושאים שבטיפולכן.

"לא חשוב על מה אתריע בתוכנית, אני אוהבת מתוק", מתוודה קלינגבייל. "היום יצאתי מהאולפן וישר רצתי לקנות לעצמי רול פרג. אני חולה על פחמימות. פחמימות זה אושר".

"גם אני חולה על פחמימות", מצטרפת אליה בר־גפן. "אני אוהבת מטוגן ולא אוהבת ירקות. עד שלב מסוים אהבתי מאוד קמח לבן. את כל הדברים האלה שחטנו בתוכנית, מה שגרם לי לעבור ללחם מלא באמת ולמוצרים שעשויים מקמח מלא".

"הבעיה היא שהמעבר למלא אפשרי קודם כל לאנשים שיש להם יותר אמצעים כלכליים", סבורה קלינגבייל. "אם יש מאבק שחשוב לנהל, ובשביל זה לא צריך תוכנית תחקירים, זה לשנות את רשימת המוצרים בפיקוח ובראש ובראשונה לכלול בה לחם מלא במקום לחם אחיד".

לדבריהן, בעבודתן בתוכנית הן הסתגלו לתנאים הרזים בערוץ שלהן. "הימים של ואן שיוצא לשטח כשהוא מלא באנשי צוות נגמרו מזמן בערוץ 10", מציינת בר־גפן. "ישנה מאפרת שמאפרת אותנו בערוץ בהתחלת היום, ועם זה עלינו להסתדר עד מאוחר בערב, כשכל אחת מאיתנו מצוידת בפודרה ובשפתון. אין מלבישה בשטח. אין מעצב שיער. בקיצור, שום פינוק".

אכן, עד מאוחר בערב. קלינגבייל נעה בין דירות שכורות ומתחלקת בגידול שלושת ילדיה עם בעלה אורי ונעזרת בהורים. "כבר קרה ששבועיים רצוף רק הגעתי לישון בבית", היא מספרת. "בגיל 30 עברתי מעולם הפרסום לתקשורת מתוך אמונה שכך אסיים מדי יום את העבודה בארבע. לשם כך ירדתי ב־%50 בשכר שלי ומהר מאוד התברר לי שזאת הייתה אשליה".

אצל בר־גפן העניין מורכב עוד יותר. לבד מהעולל שלה, רנן בן השנה וחצי, מחכה לה בבית בן זוגה, העיתונאי בן זילכה, שהפך לנכה בעקבות אירוע מוחי, ועליה לדעת לגייס את כל תעצומות הנפש כדי להתמודד עם הקשיים. המשפחה מגויסת. "אני גאה שעד כה לא נאלצתי לקחת ולו פעם אחת בייביסיטר בתשלום", היא אומרת.

מקצועית הן מסודרות עם רשימת נושאים לתחקירים מפה ועד הודעה חדשה. בתוכנית הערב הן, כאמור, מעלות את מפעל הפיס - "קזינו בחסות המדינה", כדבריהן - על המדוכה.

"אישית מעולם לא התקרבתי להימורים מכל סוג שהוא", אומרת בר־גפן. "אני מתנגדת לזה באופן חד־משמעי. למה? תראו הערב את התוכנית. העניין הזה מגעיל אותי".

איימו עליכן במהלך עבודתכן?

קלינגבייל: "בוא נאמר שיותר ניסו למנוע מאיתנו לשדר חלק מהתחקירים. אם יאיימו, שידעו שיהיה להם עניין עם לינוי, פרשנית אגרוף בצ'רלטון, שכמתאגרפת בעבר החטיפה פה ושם כמה בוקסים".

בר־גפן: "לא צריך להגזים".