פוליטיקלי קורקט הוא הקוד החברתי שעל פיו מתנהלים יחסי אנוש תקינים בין אנשים באותה מדינה, או בין מדינות. במילים אחרות, על מנת לשמר יחס של כבוד והתחשבות ברגשות הזולת, צריכים לפעמים להיות קצת צבועים או שקרנים, כי אם נתחיל להגיד אחד לשני את כל האמת בפרצוף כבדרך קבע, ניאלץ להתמודד עם מלחמות עולם בערך כל יומיים.
למשל, מתוך נימוס לא נגיד לאובמה מה באמת אנחנו חושבים עליו ועל מדיניותו כלפי ישראל, אלא נחניף לו שהוא הידיד הגדול ביותר של ישראל, גם אם זה לא מדויק. גם לא נגיד לחמותנו, אחרי שטרחה להכין לנו ארוחה גדולה ומשביעה, שהאוכל לא היה טעים. או לא נגיד למישהי שזה עתה קנתה לעצמה שמלה חדשה ונראית כל כך שבעת רצון, שהשמלה לא מתאימה לה בכלל. ועוד דוגמאות כאלה ואחרות.
אורן חזן, הצטלם השבוע בחגיגיות עם יואב אליאסי ("הצל") אחרי שהאחרון התפקד לליכוד והודיע שהוא ואליאסי חברים טובים וששניהם מאסו באווירת ה"פוליטיקלי קורט" שפשתה במפלגת הליכוד וצריך לחזור להיות הליכוד הלוחמני של פעם.
בפרק האחרון של "המשימה - אמזונס" נפרצו חוקי הפוליטיקלי קורקט והמתמודדים נאלצו להתמודד עם משימה שבה הם שומעים את האמת בפרצוף. כמובן שכולם נפגעו, כאשר חלקם מצליח להסתיר את העלבון. לעומתם, מימי הרופאה המנתחת, לא הסתירה את מורת רוחה ואכזבתה מחבריה שלא מצאו אפילו מילה אחת טובה להגיד עליה וייחסו לה תכונות כמו התנשאות וזיוף. על מנת להוכיח שהיא לא מזייפת, בפעם הראשונה היא הייתה לגמרי גלויה והודתה שהיא הייתה מוכנה להקריב את עצמה בשביל להגן רק על שני אנשים בקבוצה: מיטל ורותם.
ומה עם השאר? הרי רק לפני כמה פרקים וברוח "כולם היו בני", היא הקריבה את עצמה והלכה לדו קרב בשביל כל חברי השבט, כי היא ראתה בהם את ילדיה. אז מה קרה פתאום? מה שקרה: אגו פגוע. וכאשר מישהו נפגע, הוא גם פוגע בחזרה וכך, קבוצה שכביכול כלפי חוץ נראתה מגובשת ומאוחדת, מתחילה להתפרק, לשמחתן, כמובן, של שתי הקבוצות האחרות שצופות מהצד על הנעשה.
כלומר, כל זמן שחברי קבוצת האנקונדה שיחקו אותה אוהבים אחד את השני וגילו תקינות פוליטית, או ליתר דיוק, היו צבועים, הכול זרם על מי מנוחות. ברגע שנאלצו להגיד את האמת, מגדל הקוביות, שעמד עד עכשיו יציב ואיתן - קרס והתגלתה האמת המכוערת. כפי שהגדירה זאת הכי בפשטות וברצינות תהומית, לי לוי, למרות בלונדיניותה: "עכשיו נראה את הפרצוף האמיתי של כולם ובאמת נדע מה חושבים עלינו". זאת אומרת שעד עכשיו הכול היה הצגה ומתחת לפני השטח בעבעו רגשות הפוכים לאידיליה המופגנת, כמו לבה רותחת המאיימת להתפרץ כל רגע.
מימי גילתה שהיא "אמא" לא ממש אהודה ויש בכלל אנשים שחושבים שאפשר לשרוד בלי הכנפיים המגנות שלה ואם יקריבו אותה והיא תלך הביתה, השמיים לא ייפלו והאמזונס ימשיך לזרום לו בנחת במסלולו הקבוע. מימי בתגובה, לא ניסתה במיוחד להיות מנומסת, וכאשר נשאלה מי היא מעדיפה שיישאר אם יהיה דו קרב בין אביאל ואודי, היא ענתה חד וחלק, ומבלי למצמץ, שהיא מעדיפה שזה יהיה אביאל. היא הרי יכלה להשתמש בגינוני הפוליטיקלי קורקט ולהגיד: צר לי ששניים מחברי השבט שלי נאלצים להילחם אחד בשני, ואצטער מאוד אם אחד מהם ילך. לאמירת האמת יש כמובן מחיר וברגע שהיא גילתה לאודי שהוא לא מן הילדים החביבים עליה, היא איבדה אותו כחייל שלה בהמשך המשחק.
אני חייבת לציין שכל עניין "האמא" (מימי) ו"האבא" (רותם) של הקבוצה, די הצחיק אותי. למי אתם מספרים סיפורים שאתם רואים בשני מתחרים שלכם "אמא ואבא", במקום יריבים מרים שתצטרכו להתמודד מולם בהמשך ולנצח אותם? מיטל אף הגדילה לעשות כאשר הצהירה שהיא "חיילת" של מימי ולעולם לא תקריב אותה. נזכרתי במשל הילדים של "העורב והשועל" שמסתיים במוסר ההשכל: "לעולם אל תאמינו לחנפנים".
בכל מקרה, האמת יצאה לאור ורגשות סמויים נחשפו, ובמקום לזייף נאמנות ואהבה אין קץ לחברי קבוצת האנקונדה כפי שהיה עד כה, נתגלו בקיעים ראשונים באחדות הזאת ועכשיו לפחות הם יודעים מי נגד מי. אני משוכנעת שמשימת השירה מול שבט האינדיאנים לא הייתה מקרית. הזיופים הנוראיים שנשמעו שם, שיקפו את הזיופים ביחסים בין חברי הקבוצה שעלו וצפו במשימת התכונות השליליות והחיוביות, וטוב שכך.