"סיפור אהבה סורי",
הוט 8, יום ו', 26.8, 21:10
מה יהיה לנו: אפשר אולי לברוח מסוריה המדממת, אבל סוריה נשארת עמוק בתוך הנשמה של הבנאדם. חסרי מולדת, מוכי טראומה, מתפרקת משפחה של בני זוג שהכירו זה את זה בכלא הסורי.
השם "סיפור אהבה סורי" לא מצלצל טוב. המקסימום שהצופים המקומיים יכולים לקוות לו כשהם נכנסים לאולם הקולנוע, נגיד בקוניטרה, הוא שהאוהב והאוהבת ניצבים, נגיד, על הגולן הסורי, מביטים בכיסופים על, נגיד, הכנרת המנצנצת בתכול מימיה, והאוהב אומר לאוהבת "אהובתי, יום אחד עוד נשוב לשכשך את אצבעות רגלינו במים הנהדרים".
וזה במקרה הטוב. במקרה הרע - המתרחש בסוריה של הימים האלה - האוהב והאוהבת יוצאים ממקלט, נגיד באחת משכונותיה של חלב, או חלאב, כמו שאומר אהוד יערי, או בשכונה בפאתי דמשק, ואין בתים עוד בשכונה.
זה בדיוק מה שקורה ב"סיפור אהבה סורי". הרס ואימה וכלא ודם ומוות ומנוסה. התפריט של מה שיש לסוריה ולרוצח המנוול ששולט בה להציע כיום.
עמאר ורגדה, שני צעירים תושבי סוריה, היו כלואים באותו כלא לפני 15 שנה. הוא פלסטיני שהתגורר במחנה פליטים, שהרעיש מעט יותר מדי בתביעות למען עמו. היא בעלת מודעות פוליטית, שדרשה דמוקרטיה לעמה. ושניהם מצאו עצמם תא ליד תא בכלא.
מבעד לחור קטן שחצב עמאר בקיר הם התאהבו. כשהשתחררו הקימו משפחה. וכשבמאי הסרט, שון מקליסטר מה־BBC, בחר בהם לסרטו, רגדה שוב הייתה בכלא אחרי ששוב עוררה מהומה פוליטית.
הצילומים לסרט החלו בשנת 2009, ואט־אט חודרת לתוכו אווירת המהומות המחריפות בחוץ. ההפגנות, אובדן השליטה של המשטר ברחובות, הרציחות שהוא מבצע. בשלב מסוים נעצר מקליסטר עצמו לחמישה ימים. לאחר שהוא משתחרר, נמלטת המשפחה ללבנון ומשם לצרפת.
עד עתה, מכיוון שהמצלמה אינה משוטטת ברחובות הבוערים ממש, והתקוות של המשפחה מתמקדות בשחרור האם מהכלא, הסרט אינו ממריא לגבהים יוצאי דופן. לפרקים הוא עשוי לגרום לצופה לנקר בכיסאו.
בנקודת הזמן שבה הם נמלטים מסוריה מגיע הסרט לדרגת העניין הגבוהה שלו. רגדה יוצאת מהכלא הסורי, אבל הכלא הסורי אינו יוצא ממנה. אחרי ירח דבש מחודש וקצר עם עמאר ובני משפחתה היא קורסת בעקבות הטראומה. היא אינה יכולה להשיב אהבה לעמאר כפי שהוא מצפה ממנה. היא אינה מוצאת לעצמה מקום בארץ החדשה. יופיה של צרפת אינו נוגע בה. סוריה שולחת אליה ידיים גם ממרחק אלפי קילומטרים. רגדה מחפשת את המאבק הפוליטי, הציר המרכזי בחייה, ובצרפת הוא עמום, מרוחק, נעלם. רגדה מגיעה עד כדי ניסיון התאבדות.
המתח בבית מביא לפירוק המשפחה. עמאר חי עם חברתו החדשה וילדיו. רגדה עוברת לטורקיה, לעיירה הקרובה לגבול הסורי, לטפל שם בפליטים ממולדתה. רק שם, כמטחווי קשת מסוריה, היא יכולה להתחיל לבחון את אמיתות חייה. סוף הסרט.
מי שמעוניין, יערוך לעצמו את החשבון הפסיכולוגי: אילו חסכים ממלא הצורך הכפייתי של רגדה לעסוק לאורך שנים בפוליטיקה המחרידה של מולדתה על חשבון חירותה, הותרת ילדיה מאחור ושלמות משפחתה בכלל. לבטח ניתן לצאת מחשבון כזה עם כמה תובנות מעניינות.
אלא שלא זו הנקודה הראויה לציון כאן: לכל חברה ישנם הכפייתיים שלה, בצד שפע טיפוסים שונים נוספים שמסתובבים ברחובותיה. אלא שסוריה האכזרית אינה מאפשרת תפנוקים כאלה. בג'ונגל הסורי מסתובבים היום רק טורפים ונטרפים. רגדה ומשפחתה הם הנטרפים. גם במרחק אלפי קילומטרים הם נטרפים. סוריה רודפת אחרי האדם רחוק־רחוק.
"מלחמת הכוכבים:
הכוח מתעורר", סלקום TV
מה יש לנו: תמיד טוב שיש פרק של "מלחמת הכוכבים" זמין בסביבה. גם אם הוא די צולע וחוזר על סצינות שכבר ראינו. מה עדיף, פסטיבל קולנוע אוזבקי בסינמטק?
כשהאן סולו, הוא האריסון פורד, התייצב על סיפון המילניום פלקון, בערך 20 דקות אחרי תחילת הסרט, התייצבתי אני מול המסך ומחאתי כפיים. זה היה הרגע שבו התברר בלי ספק: הבוס חזר, "מלחמת הכוכבים" חזרה, מותר באופן רשמי להתרגש.
כבר ראיתי את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" כשיצא לאקרנים, כמו שאומרים. עכשיו, כשעלה בסלקום TV, הסתערתי עליו פעם נוספת ברעב גדול. כזה אני: שטחי, רדוד, רודף חלליות ופיצוצים. תמיד אעדיף לראות פעם נוספת פרק כלשהו, לא חשוב איזה, מ"מלחמת הכוכבים" על פני, נגיד, פסטיבל קולנוע אוזבקי איכותי בסינמטק, עם ברכה מאת שגריר אוזבקיסטן בישראל.
זה לא אומר שהתעלפתי מ"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". ככלל, אף פעם לא הבנתי מה פשרו של רצון האימפריה התמוה לכבוש את כל הגלקסיה (200 מיליארד כוכבים!), ולמה בעזרת הכוח האפל? כל הקשקוש המטאפיזי הזה של אבירי ג'די נגד הכוח האפל הוא לא רציני. כמה פצצות טובות (כפול 200 מיליארד פר כוכב) והגלקסיה שלכם.
אז שם קוראים לאיש הרע לבוש המסיכה השחורה דארת' ויידר, וב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" קוראים לו בשם אחר, כבר שכחתי, ובטח ששכחתי את הדייסה השלמה - מי אבא של מי ומי סבא של מי (האן סולו סבא של אחד הרעים?!). ובכלל, חוסר הסדר בפרקים: קודם כל לוק בן 20 מסונג'ר אצל הדוד שלו בעבודות שחורות, ובפרק מתקדם יותר הוא הולך אחורה, הוא בן 5, מסונג'ר אצל הסוחר שנראה כמו ציפור עצבנית ורוכב מצטיין במרוצי רחפנים. סלט, רבותי, סלט.
ובאופן רשמי אני דוחה את הביקורת שלפיה הפרקים האחרונים עד "הכוח מתעורר" היו חלשים. למה, כי לא היה בהם כוכב מוות שיורה קרניים קטלניות? כמה כוכבי מוות בן אדם צריך כדי שיהיה מרוצה? שירגיש שקיבל תמורה עבור הכמה שקלים ששילם על הכרטיס שלו? עצבניים כי לא היה יודה כל פרק? אפשר פעם יודה, פעם לא יודה. מה, היצור הנוירוטי הזה עם ההליכה המצחיקה ופני הכלב ששירת את נטלי פורטמן של העם היושב בציון לא היה חמוד?
אין סיבה להתעלף מ"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", אבל תמיד נהדר שיש לנו פרק חדש בסדרה. תנו לנו, הרדודים והשטחיים, עוד ועוד "מלחמת הכוכבים". אפשר גם פרק נוסף של "אווטאר".
"קול באפלה – המורשת של ג'יימס
מקדונלד", יום שלישי, 23.8, הערוץ הראשון
מה היה לנו: כמה אנשים יודעים שרחובות הקרויים "מקדונלד" ברחבי הארץ הם לא על שם ההמבורגר הידוע? מי ש(אינו) זוכה בכבוד הוא הדיפלומט האמריקאי הראשון שאמר לרוזוולט: תקשיב, היטלר משוגע, הוא יחסל את היהודים. ופ.ד.ר התעלם.
אם תחפשו בגוגל בערך "מקדונלד", תקבלו מי יודע כמה הצעות למסעדות מקדונלד'ס. רק אם תחפשו בפירוש את שמו, "ג'יימס מקדונלד", יציע גוגל את ערך הוויקיפדיה עליו וביוגרפיה קמצנית ורזה עד מאוד.
ברחבי הארץ, כמו בגוגל, תמצאו פה ושם כמה רחובות ששמם הוא "מקדונלד". הוא נפטר כבר לפני יותר מ־50 שנה, אחרי שכבש מקום מרשים בהיסטוריה היהודית והציונית. מגיע לו קצת יותר.