כמו בכל עונה של ה"מרוץ למיליון" מגיע הרגע, שבקטעים מסוימים אני מכבה את הווליום בטלוויזיה כי אני כבר לא מסוגלת לשמוע יותר את הזוגות מתארים שוב ושוב מה עליהם לעשות במשימות וכמה הן קשות. כאילו שמישהו הכריח אותם להשתתף במשחק הפסיכי הזה. הרי הם יכלו לשבת על הספה הנוחה בסלון, לאכול פיסטוקים ולצפות בטלוויזיה בפראיירים אחרים סוחבים עשרות קילוגרמים של אורז וכמעט נופחים נשמתם מהמאמץ.
לבי לא יצא אליהם כשצפיתי בהם נושאים על כתפיהם את כמויות האורז האסטרונומיות על כתפיהם, נושפים, גונחים, מתכווצים תחת המשא הכבד ופניהם מקבלות גוון אדום כהה, כמו העגבניות הרקובות שבשלו יתר על המידה ובימים אלו מככבים על המדפים במרכולים (ואנחנו חשבנו שבמדינה שלנו, לפחות כשמדובר בירקות, אין כמוהם יפים בכל העולם). לבי לא יצא אליהם (אולי רק קצת אל המתולתלות, שרק השד יודע איך הן ביצעו את המשימה בהצלחה), כי הם יכלו להחליט שלא לשחק על פי הכללים ולא לבחור לקבל "קילה" (בעגה מקצועית: בקע) מהמשקל המטורף שנשאו, או חלילה צניחת רחם, או פריצת דיסק לא עלינו.
שווה להרוס את הבריאות בשביל מיליון שקלים? מילא, מיליון יורו. כמו החבר'ה באמזונס ששתו משקה מהול ברוק של ילידות המקום הזקנות ומי יודע כמה מיקרובים משוטטים להם עכשיו בתוך מערכת העיכול ומאיימים לפרוץ יום אחד ולהדביק את כולנו. אירועים מהסוג הזה גורמים להיפוכונדרית כמוני, לסיוטים בלילות, ובלילה האחרון היה לי חלום בלהות. ובחלומי, הופיע האיש שסיפור נפילתו בשבי הסורי ואיך הסגיר סודות מדינה, נחשף בחדשות הטלוויזיה בימים האחרונים.
מספיק עם הקיטורים
בחלומות, כמו בחלומות, גם אם אתה מכיר את הנפשות הפועלות, יש להן פנים אחרות. אותו קצין מודיעין בשבי הסורי הפך ליעל ויוסיאל. בחלומי שמעתי אותם צורחים עלי באופן אישי, כאילו אני אשמה בסבל הארוך שהם עברו: "נראה אותך סוחבת בלוקים ענקיים של פחם בעזרת צבתות בדרך ארוכה ומפרכת ולא מפילה אותם. אז תתחילי להעריך אותנו במקום להאשים אותנו שהסגרנו סודות מדינה". פקחתי עיניי בבעתה. נזכרתי בדבריה של יעל, שבטון של תוכחה בקולה אתגרה אותנו לסחוב פחמים כבדים בעזרת מספריים, כפי שהיא ויוסיאל עשו, בשביל שנראה בעצמנו כמה זה קשה ונעריך את מאמציהם.
"למה אני צריכה להעריך?", שאלתי אותה בראשי, כשאני עדיין מצויה בין חלום למציאות. "כי את תתחלקי איתי במיליון אם תזכי בו?". המשכתי לנהל את השיח ההזוי הזה במוד של חצי ישנה וחצי ערה והתפלאתי על עצמי שאני בכלל טורחת להסביר ליעל שזאת הייתה בחירה שלה לצאת למסע המטורף הזה ובמקום לסחוב טונות של אורז, יכלה להישאר בבית ולהתפטם בקציצות גונדי עם אורז לבן פרסי כמו שרק אימא שלה יודעת לעשות. אז שתפסיק לקטר. היקיצה בבוקר הייתה קשה אחרי לילה מפרך של דיאלוגים במוחי הקודח באישון לילה, עם יעל ויוסיאל בוויטנאם.
ואז חייכתי כשנזכרתי בסצנה שבה הצרפתים החליטו לעשות הפסקת תה, לאכול בתאווה פופקורן קראנצ'י ומגרה, בעוד הזוגות האחרים מזיעים על בניית שביל בעזרת סולמות במבוק. מיליון או לא, ג'וזי חייב קודם להשביע את רעבונו, ורז עוד העז להגיד עליו שהצרפתי לא רואה ממטר והוא "כאן, רק בשביל המיליון". תראו מי שמדבר! האיש הכי אמביציוזי בתחרות שבכל משימה שבה הוא לא הראשון, נראה כאילו אבד עליו עולמו והוא מכין מערך הגנה שלם בצורת טיעונים מתנצלים, מפני אבא שבטח ייתן לו על הראש.
והעיקר, שכולם יחזרו בשלום, בריאים, שלמים וזקופים למרות עבודות הסבלות הקשות שעברו, ובשביל בריאות הנפש, כדאי שיאמצו את הפסיכולוגיה ההפוכה של השפלנים ש"להיות תמיד ראשונים זה ממש לא צ'יל כי זה כל כך מיינסטרים, הרבה יותר קול להיות אחרונים ועדיין להישאר במשחק".