ריי: יו הרט מי (פגעת בי)
לי: איי דידנ'ט וואנט טו הרט יו. פליז יו מסט בליב מי
ריי: אני לא יכול לשכוח איך פגעת בי
לי: אני כל כך מצטערת.
ריי: יו שוד בי סורי (מוטב שתצטערי)
לי: (בוכה) אני ממש מצטערת
חיבוק. ריי מניח את ראשו סבוך השיער על כתפיה העדינות של לי והוא כנוע, כתפיו נפולות כמו שמשון הגיבור שנשבר נפשית אחרי שגילה שגזרו לו את מחלפותיו והוא נשאר נטול כוחות.
סרט מצרי במיטבו. ריי כעוס ופגוע שלי לוי, איתה הוא חשב שיש לו יחסי ידידות נפלאים, הקריבה אותו והוא יושב שם שפוף, חסר אונים, עם עיניים כבויות שמביעות כאב עמוק כמו הנצח (לא לפני שדאג לפזר את הקוקו שעוטר ראשו בפראות) ובקול של חדר מיטות ושרבוט שפתיים סקסי הוא מדבר אל לי ומביט בה ארוכות, מחפש נחמה בתוך עיניה.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות מרוב שזה היה מבוים. לפחות הפעם הבמאי עשה עבודה טובה והצליח לרתק אותי למסך, כשכולי ציפייה לראות עד כמה רחוק הוא יגיע עם כל הקיטש המלודרמטי הזה.
קטע אחר שהצליח לגרום לי לפלוט מין "הא?" היה כאשר יהודה התגפף עם ריי שכמעט הלך להתעלף וניסה לתמוך בו כשהוא מחבק אותו מכול הכיוונים ונראה כמו ילד קטן מלופף בזרועות אביו הגדול ורחב החזה. דווקא אהבתי. למרות היריבות ביניהם, יהודה גילה חמלה ותמך בהרקולס בשעתו הקשה. בראבו לבמאי על הסצנות טעונות האמוציות שהוא הנפיק. אמנם הייתה שם אובר סנטימנטליות נשפכת, אך דווקא היינו זקוקים להן כאתנחתא משומנת היטב ומרגיעה, אחרי כל המשימות הקשות והמתישות, שמרוב הזדהות איתן אני מרגישה כאילו הייתי שם וביצעתי אותן בעצמי ואני יושבת על הכורסא בסלון, מתנשפת ומתנשפת, מכוסה בוץ, ג'וקים ועצים.
קטע הרואי אחר, כאילו נלקח מעולם אחר ותקופה אחרת שבה נשים הן נפילות, לבושות בטלאים של עור מכול מיני חיות שצדו, קופצות מעל צוקים ויורות עם חיצים, היה כאשר בתיה נאחזה בשארית כוחותיה וציפורניה בצמחים של הסלע אליו נחבטה והיא מנסה לטפס על מנת לא ליפול לתוך תהום הג'יפה שמחכה לה למטה. בעוד חבריה מעודדים ומנסים לעזור ולמשוך, נזכרתי באותו קטע מרהיב ומרגש שראיתי פעם בנשיונל ג'יאוגרפיק על עדר פילים שמנסה לחלץ פילון קטן שנפל לתוך המים.
הפרק של אתמול היה כולו בסימן אהבה, נתינה, עזרה וחברות. בקיצור: הרבה שמאלץ נשפך שם, אך שמאלץ מהסוג המנחם, כמו לחם מרוח בהרבה חמאה עתירת כולסטרול אך טעימה ברמות קשות. וגם אם אנחנו חושדים שהכול בלוף וברגע האמת, כאשר יתחרו על הגביע, הם יוציאו את התותחים הכי כבדים ויירו לכל עבר, וכל רגעי הקסם של פרגון וחברות יתנדפו כלא היו וישקעו במצולות נהר האמזונס הפראי והשוקק, עדיין נעים ונחמד להתמסטל על היפה והאצילי ביחסים בין בני אדם ולראות אותם מבצבצים מדי פעם ומחממים את הלב (ברקע, מנגן השיר של פרנק סינטרה "פיפל הו ניד פיפל").
רייקולס סיכם אמש את הפרק הכי טוב שאפשר ובעצם אמר שבאמזונס הוא למד שהחיים הם תהליך ארוך של למידה, התפתחות, עליות ומורדות, טוב ורע, אך בסופו של יום כל הסלט הזה עושה אותך בן אדם שלם ומודע יותר.
בניגוד ל"מרוץ למיליון" השכילה "קשת" ב"משימה אמזונס" לקצר תהליכים ובמקום לפרוש את הסיפור על פני אלפי דפים, בשבוע הקרוב זה עומד להסתיים ואחרי הדחות כפולות, כבר בסוף השבוע הבא אנחנו בגמר. כמו שאני אוהבת. קצר וקולע.