"אכלו לי שתו לי - הדור הבא"
הוט 8, הוט VOD
מה היה לנו: שוב אשכנזים ומזרחים. שוב קיפוח. אבל ליוצר הסדרה רון כחלילי יש טענה חדשה: המקופחים החדשים בישראל הם האשכנזים. רעיון מעניין, אבל מה - לא פוגע. אגב, אולי די עם הסיפור הזה של הקיפוח?
התהפך העולם, טוען רון כחלילי. דור המקופחים החדש בישראל הוא האשכנזים. המזרחים הם האליטה, אפילו לפלסטינים יש מקום של כבוד. שואבי המים וחוטבי העצים החדשים הם האירופים. או לפחות צאצאיהם. עובדה: כעד מנצח לתזה המהפכנית שלו, מזמן כחלילי את השף אסף גרניט, וזה משחזר את צעירותו כנער שסבל מהצקות תמידיות ומאכזריות עקב היותו ממוצא אשכנזי.
כאן, פלוס־מינוס, אי שם בתחילת הפרק הראשון של הסדרה בת שלושת הפרקים, נגמרת התחמושת של כחלילי. גרניט, על סיפוריו הנוראיים, מתאר את ילדותו, שעם כל הכבוד התרחשה לפני שני עשורים בערך, ואין לה הרבה עם הדור הבא, החי כיום. אגב, גם אני עצמי הייתי ילד אשכנזי ומעולם לא סבלתי מהטרדות קשות ובלתי פוסקות עקב היותי כזה. גם אשכנזים רבים נוספים משכבת הגיל שלי לא תיארו באוזני, בעיניים דומעות, את הזוועות שעברו עליהם בגיל צעיר ואת אלו שהם חווים היום. כחלילי שכח שכאשר בונים טענה מותר להפריז רק מעט, לא יפה לעקם לחלוטין את העובדות.
בני ציפר המצטרף לפרק הראשון כבר מזמן סיגל לעצמו את פוזת ה"אני אומר את מה שאתם חושבים ולא מעיזים להגיד". זחוח, גדוש בעצמו, הלשון הפטפטנית של ציפר כבר שיגרה אותו לתענית מכתיבה אפילו מעיתון "הארץ", אביר חופש הביטוי. לאורי משגב המשוחח איתו בסרט אומר ציפר שאם היו עולים לכאן עוד כמה אחוזים של יקים, המדינה הייתה נראית אחרת. רוצה לומר, עוד כמה אשכנזים ותרבות ניהול המדינה ותרבות הרחוב היו שונות. כאילו, שוכח ציפר, שאת תרבות המדינה המתהווה יצרו אריה דרעי ואהרן אבוחצירא והמקובל בצרי, ולא ברל וברנר ושינקין וזקני מפא"י.
כאן, באזור בני ציפר פחות או יותר, חצי שעה מתחילת הפרק, איבדתי את שארית הסבלנות. סוף פרק ראשון. נקסט.
בפרק השני, ששמו "מזרחיים, עכשיו תורנו", מאבדת הסדרה לחלוטין את הכיוון שניסה להתוות לה מלכתחילה כחלילי. הדמות המרכזית בפרק, עד כמה שניתן להעניק לה את הכבוד בשם התואר "דמות", היא אופיר טובול, עו"ד צעיר שנולד באשדוד ועבר להתגורר בתל אביב.
טובול הקים תנועה ששמה "תור הזהב" ומטרתה - נשבע לכם שלא הצלחתי להבין מה מטרתה, למה הוקמה ומה טובול רוצה. כלומר, ברור שהוא מכוון לקריירה פוליטית, אבל מה הן דעותיו במגוון תחומים, אפילו בודדים, לא הצלחתי להבין. ברור שהוא נושא עמו איזה זעם פנימי, תחושת קיפוח, אבל על מה הוא זועם ומי מקפח אותו לחלוטין לא ברור.
על פי המפגשים המצולמים עם משפחתו, טובול גדל בסביבה כלכלית תומכת ואוהבת, לא נראה שחסר דבר מה, ואף על פי כן הוא רוצה משהו. מה? כשימצא, שיספר. אז שיהיה בהצלחה לאופיר טובול בכל דרכיו, אחרי חצי שעה איתו איבדתי סבלנות. סוף פרק שני. נקסט.
הפרק השלישי והאחרון בסדרה, "פלסטינים, קודם אנחנו", אמור להציג את התפרקות הברית הרופפת שנוצרה בין הפלסטינים, גם ערבים ישראלים הרואים את עצמם ככאלה, לבין מה שנקרא בסדרה "השבט הישראלי הלבן", כלומר האשכנזי.
צריך לצעוד כאן בזהירות, כמו על ביצים, כדי לחמוק ממעידה לביצת הוויכוח הישראלי הפנימי. אני, על פי הגדרת כחלילי, חבר בשבט האשכנזי הלבן. אני מסרב בכל תוקף לקחת על עצמי את האחריות הבלעדית להתפרקות הברית עם הפלסטינים, לא למה שהם מכנים "הנכבה" ולא בטיח. יש להם עוד הרבה מה ללמוד מאיתנו בענייני מוסר. הם לא מל"ו וגם אני לא. כשניפגש בגן העדן, אני משוכנע שלא יקבלו מקומות טובים ממני בקרבת כס הכבוד. יתכבד כחלילי ולא ירשיע אותי בהאשמות שווא בגלל מוצאי. הוא סימן מטרה מטושטשת, צייר סביבה עיגול וגם הצליח להחטיא בגדול. ומלבד זאת, אולי הגיע הזמן לרדת קצת מאשכנזים ומזרחים? אולי נקסט?
"והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות עם ישראל"
ימי א', 21:00, הערוץ הראשון
מה יש לנו: ככה צריך ללמד היסטוריה. לא בידי מורה משעמם ונרגן. לא בידי שרי חינוך ששופכים מיליארדים על אג'נדה פוליטית. ועכשיו לסגור מיד את הערוץ הציבורי.
אם רק היו מוותרים על פינת הגשת החדשות הילדותית בידי העלמה החביבה שגרמה לי להרגיש כאילו חזרתי לכיתה ו', הייתי מגדיר את הסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות עם ישראל" כמושלמת. כפליט מערכת החינוך, שזיכרונות הפיהוקים לא מרפים ממנו גם שנים רבות אחרי שתוכן השיעורים נשכח כבר מזמן, מזכירה לי הסדרה עד כמה ההיסטוריה אינה נחלתו של מורה נרגן, כיצד היא חיה ונושמת לצדנו, ממש מעבר לפינה, מטיול השטח בשבת, מהתל שחלפנו לידו, מספר שקראנו, מדובים שיצאו מיער וחיסלו ילדים שהסתלבטו על נביא חולה אהבה לאלוהיו מהתנ"ך.
"והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות עם ישראל" צועקת, לא פחות מצועקת, כמה נהדר היה אם היו בועטים בישבנה של השיטה הנוכחית ומלמדים את ההיסטוריה בבתי הספר באופן ובטכניקה שהסדרה עשויה בהם.
עשרות שנים עברו מאז סבלתי אני בכיתת הלימוד, וילדי מתייצבים כיום, מדי יום, ביללות, לסבול בתורם. שר חינוך הולך ושר חינוך בא, זה מוסיף שעת אזרחות, זה מוריד שעת אזרחות. זה שופך מיליארדים על שעת מורשת נוספת, והבא יגרע אותה. בנט שולח את הילדים לקברי צדיקים, שר החינוך הבא ישלח אותם השד יודע לאן - רק לא לאהבת הלמידה. רק צאו ולמדו שיעור, ילדים והורים חביבים: הנה לנו מול העיניים סדרה נהדרת - ראוי לחסל מיד את השידור הציבורי.
"אורי ואלה"
ימי ה', החל מ־24.11, הוט 3 והוט VOD
מה יהיה לנו: לאט, מטושטש, מעצבן, עם שאלה מנקרת בחוסר סבלנות, "נו, מתי זה כבר יתחיל?", עד שתפסתי שזה לא יתחיל. ככה זה. הוט לקחה הימור מעניין.
לקח לי זמן להבין מה רוצים ממני ב"אורי ואלה". ואלה היו 20 דקות לא קלות. בראבא בתפקיד אורי, דינה סנדרסון בתפקיד אלה, הפגינו עבודת משחק משובחת, אבל על המסך לא קרה כלום. לאט, מטושטש, מעצבן, עם שאלה מנקרת בחוסר סבלנות, "נו, מתי זה כבר יתחיל", עד שתפסתי שזה לא יתחיל. ככה זה. זה מה יש. זהו עצם העניין, כמו ששר אבא של דינה סנדרסון.
למי שלא ראה, אורי הוא אלמן, מוזיקאי מצליח מאוד, ואלה היא בתו המובטלת. קיימת ביניהם מערכת יחסים חברית ויוצאת דופן. "אורי ואלה" מספרת באופן מקצועי ומלוטש מאוד את נפתולי השקשוקה של היחסים ביניהם, על אהבותיהם ואכזבותיהם. זו לא עוד סדרה על אבא ובת שמתקשים. המוזרות היא בבסיס הסיפור. הקצב הוא של צב תשוש. יהיו מי שיאהבו. לי היא נדנדה. הוט לקחה כאן הימור אמיץ ומעניין. הימור שלי: זה לא ילך.