"ליליאן. משוררת", יום רביעי, 11.1, 22:00, יס דוקו, יס VOD
בעברית מכובסת קוראים לזה "טלוויזיה מוקומנטרית". בשפת ההמונים קוראים לזה "טלוויזיה בשי"ן קו"ף רי"ש". סדרה בכאילו. יעני בלוף. במקרה שלפנינו, בסדרה "נעלמות", ש"ליליאן. משוררת" הוא הפרק הראשון שבה, סתם מדובר בכישלון.
ליוצרי פרויקט "נעלמות", אילן פלד ויאיר קדר, הייתה תיאוריה שעל פיה אמניות מקבוצות מיעוט בחברה הישראלית סבלו מהדרה ומקיפוח. לאחר שהחלו לעבוד על הפרויקט, נתקלו בבעיה קשה: הם לא מצאו די חומרי וידיאו לתמוך בתיאוריה. הייתה להם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל מיסודה של רות מרקוס, ומסה פרי עטה של מרקוס "מדוע נשים מודרות מההיסטוריה של האמנות הישראלית?". אלא שהמסה של מרקוס עוסקת בעיקר בסיכומים סטטיסטיים, שמהם עולה באופן מובהק שהתייחסות הממסד - תערוכות, פרסומים וכיו"ב - נוטה באופן משמעותי לטובת גברים.
אבל מנתונים לא עושים סרטים. אז מה עשו פלד וקדר? המציאו. ב"ליליאן" הם המציאו משוררת דמיונית בשם ליליאן לוי, עולה מעיראק שנתקלה בממסד ישראלי מתנשא שחסם את דרכה האמנותית. שבורת לב היא היגרה לפריז, ששם, למרות הצלחתה המטאורית, נשארה מוכה נפשית וחסרת מולדת. תפרו לה גם בת אילמת, ומחלת סרטן שמביאה למותה בגיל צעיר. היו יכולים באותה מידה לתפור לה גם זנב ירוק וחללית.
יש צורות ביטוי רעות יותר להצגת רעיון מטלוויזיה מוקומנטרית. הסרט "ליליאן" עושה שירות רע למטרה שלשמה גויס. מתוך אגדה קטנה על אלתרמן הנוזף בליליאן הדמיונית על השימוש החופשי מדי שהיא עושה בשילוב צלילים מערבית עיראקית ועברית מקומית, אנו אמורים ללמוד שליליאן הדמיונית סובלת בשל היותה קבוצת מיעוט. ועל זה נאמר, נו שוין. שיהיה.
על סבלה והדרתה עקב היותה אישה אנחנו לא לומדים דבר מהסרט שלפנינו. ככה שלא דובים, לא זבובים, לא ליליאן ולא בטיח. יש צבע בסרט: תמונות מפריז של שנות ה–70, הופעות ב"אולימפיה", דילוגים למרוקו - סיור מלא ניחוח סביב כמה מארצות הים התיכון. והנשים המבוגרות הדוברות עברית במבטא העיראקי הנפלא - באמת שיש כאן שעת צפייה משולבת גוונים מרהיבים. אבל מה לזה ולהדרת נשים מקבוצות מיעוט בתולדות האמנות הישראלית?
המעשה האמנותי המהוגן ביותר שפלד וקדר היו יכולים לעשות משעה שהתברר כי הם רחוקים מהשגת החומר הטלוויזיוני שיתמוך בתיאוריה, היה לגנוז את הרעיון ואת מה שהצליחו לשים עליו את ידיהם עד אז. במקום זאת, הם בחרו, בתמיכה בלתי ברורה של יס דוקו, ששומרים בדרך כלל על סטנדרטים גבוהים, להגדיל את ההימור האבוד ולייצר את מה שקרוי טלוויזיה מוקומנטרית. חבל. לא נורא לנסות ולא להצליח, ובלבד שלפחות עוצרים בזמן. יש לכך, אגב, שם שיבלבל פחות את הצופה שאינו מתמחה במילים מכובסות. אפשר גם לכנות את המיזם כעושים מהחרטא אידיאולוגיה. לפחות זה מה שפלד וקדר עשו.
"כאילו אין מחר", ימי רביעי, 22:00, החל מ־18.1, יס DRAMA, יס BINGE
מה יהיה לנו: במחסן גדול באמריקה יש מכונה שמייצרת סדרות. ואם חס ושלום מכניסים למכונה רעיון מקורי, היא כבר מחליקה אותו, מיישרת אותו, כדי שילך בשמאל–ימין ויהפוך למוצר שאלף כמוהו כבר ראיתם. למשל "כאילו אין מחר".
"כאילו אין מחר" היא סדרה שצריך להסיר בפניה את הכובע. לפחות בפני יוצריה. כשמדברים על אוטומציה מלאה, על הדור שבו רובוטים יחליפו את בני האדם וינהלו וייצרו כל דבר שבעולם, מתכוונים למוצרים דוגמת "כאילו אין מחר". שם, באיזה אולפן לבן וסטרילי, נקי מחיידקים ומבני אדם, פועלות מכונות בלחישה חרישית, מזינות מצד אחד חומרי גלם, רעיון, שחקנים, ומוציאות מצד שני סדרה. למשל "כאילו אין מחר".
גם אם הרעיון שובב, קוסם, יכול לגעת ללבם, לחלומותיהם, לכל רגש אנושי שעדיין קיים בנפשם של לפחות חלק מהצופים, המכונה כבר תדע להחליק אותו, ליישר אותו, כדי שיצעד בסך, במתכונת הבדיחמין המוכרת, השמורה, הידועה, שהיצרן תכנן אותה.
ב"כאילו אין מחר" הרעיון הבסיסי נחמד. איווי, צעירה המתגוררת בסיאטל, בעלת נטייה כרונית לסדר, מאורסת לבחור משעמם, עובדת בעבודה משעממת, פוגשת בחור חמוד ונאה המתגורר ברחוב שלה. הוא משוכנע שקץ העולם מגיע בעוד שמונה חודשים ו–12 יום בגלל התנגשות צפויה של אסטרואיד.
המסקנה שלו: חבל על כל יום. חבל על כל רגע בעשיית דברים שלא אוהבים - למשל עבודה. נחמד. בהחלט נחמד. מי לא היה מוכן להשליך מעליו את כל המחויבויות, כל דאגות היומיום, לעזוב הכל ולעשות רק מה שבראש שלו. לאכול ולשתות כי ממילא מחר, או בעוד שמונה חודשים ו–12 יום, נמות?
אלא שהצופה - לפחות זה האמריקאי כנראה - אינו מורגל לרעיונות מקוריים או לכאלה היכולים להפעיל את מחשבותיו ממש. צריך למנן מיד את שובבות הסדרה ולהכניס אותה למסגרת, שתצעד שם בשמאל–ימין ולא תתפרע. וזה בדיוק מה שעשו ל"כאילו אין מחר". דחפו אותה לתוך המכונה.
במקום דיאלוגים שפויים, מתקבלים על הדעת גם במושגי טלוויזיה, כתבה המכונה התחכמות אחר התחכמות, שנינה אחר שנינה. כשהתרוקנו מחסניות השנינות, הבהבה נורה אדומה ופעמון צלצל. פועל רץ למחסן והביא מחסניות חדשות, והמכונה שבה לייצר את הטקסט הפלסטי שלה.
בנו לגיבורה איווי מרחב פעולה בהתבסס על מודלים קודמים: חברה אחת צינית, בוסית מרשעת וחבר טוב, הומו ככל הנראה ושחור עור (מה רציתם, שגיבורת הסדרה תהיה שחורת עור? תראו לי מכונה אחת בעולם שעובדת ככה. ושלא יהיה שחור עור בסדרה בכלל? ושלא יהיה הומו בסדרה בכלל עם קול קצת מצפצף? נפיל על השחור את כל התיקים לפי פרוטוקול 12/א' וגמרנו).
וככה מתגלגלת לה "כאילו אין מחר" הלאה. אם פה ושם יש איזשהו קטע אנושי, מקפידה המכונה לבצע תיקון זריז. אל תטרחו לצפות בסדרה. כבר ראיתם אותה. ועוד תראו אותה. לפחות עד שיחליפו מכונה.