"צ'יצ'ולינה: אם כל השערוריות", יום ראשון, 19.2, יס דוקו, יס VOD
מה יהיה לנו: היא כבר בת 65, שומרת את הציצים קצת יותר לעצמה, עם שכבת שליכט על הפנים כאיפור. גם הנחש כבר לא איתנו - אולי יצא לפנסיה, אולי זחל לגן עדן של נחשים. יש הרבה דברת בסרט, אבל היי, אף פעם לא התעניינו בטקסטים שלה.
הנחש כבר מזמן יצא לפנסיה, או שמת והלך לגן עדן של נחשים - היו לו בסך הכל אחלה חיים, לא היה צריך להתגלגל בביבים ולרדוף אחרי חולדות לארוחת צהריים, אז מה היה לו לעשות מעשים רעים? והיא, טפו טפו, עדיין כאן. צ'יצ'ולינה בת 65 והיא איתנו. שומרת את הציצים קצת יותר לעצמה, על הפנים מורחת שכבה עבה של שליכט קוסמטי, לבושה, איך לא, בלבן המלאכי הנצחי, אבל בסך הכל, כמו שצפוי, הלוואי על כולנו בגיל 65 להיראות כמו צ'יצ'ולינה.
אין סיבה ממשית לצפות בסרט "צ'יצ'ולינה: אם כל השערוריות", אבל אתם תצפו בו כי זו צ'יצ'ולינה. אתם תהיו בטוחים שיהיו ציצים - ואתם תצדקו. היא הייתה, אגב, גם בחורה יפהפייה, אבל מה זה חשוב, את הפרסום לא רכשה בשל יופיה. היא נולדה בהונגריה והיגרה לאיטליה, אבל מה זה חשוב, את הפרסום לא רכשה בשל נפתוליה של מהגרת לא כל כך אומללה, ובעצם זה הרי לא חשוב.
יש דיבורים בסרט, אבל ערכם לא רב יותר מעטיפה שקופה. מדברים על חשיבותה של אילונה סטלר, היא צ'יצ'ולינה, כתופעה חברתית בתקופה מאובנת שבה המיניות היא טאבו, עניין הצריך להתרחש בחדרי חדרים, בטח באיטליה הקתולית, שבה אדם נולד וחי בחטא. סוציולוגים מתראיינים ומספרים על תרומתה של צ'יצ'ולינה לדיון החברתי החשוב כל כך. הנה עוד אמירה סוציולוגית: פקה פקה ובולו בולו. מי שמבקש להשיג איזושהי הבנה על אווירת התקופה, שיראה פעם נוספת את "הסקס של מאסטרס".
צ'יצ'ולינה יכולה לספר מהיום עד שנת הכספים הבאה שהעירום שלה היה אמירה. לא ראינו - לפחות לא סיפרו לנו - על נשים באיטליה, או במדינות אחרות, שאמרו "בוא'נה, הבחורה הזאת צודקת", השליכו מעליהן את בגדיהן ויצאו לרקד ברחובות. צ'יצ'ולינה לא הייתה מדע. היא הייתה נרקומנית של פרסום שהייתה מוכנה לעשות כל דבר כדי לקבל מצלמה מול הפנים. עובדה - תשאלו את הנחש שלה.
יש ניגוד בולט בין תאוות הפרסום העצומה של האישה הזו לעומת הדיבור החרישי, הלא מתלהם שלה, שכמעט גורם לך להאמין שבאמת הייתה איזו אידיאולוגיה מאחור. אבל כשמקשיבים לנאמר, נשארים עם צמר גפן מתוק ביד. גורנישט מיט גורנישט.
היא מדברת וכבר שכחת מה אמרה. אבל מה, למי אכפת? השיטה שלה נהדרת. היא לא פלטה הבטחות שלא היה בדעתה או ביכולתה לקיים. היא הציעה רק את מה שיש לה. הלוואי שאחת או אחד כאלה יחקו את השיטה שלה בדרך לכנסת שלנו.
"נפש יהודית", יום שלישי, 21.2, הערוץ הראשון
מה יהיה לנו: יהודית נסיהו הייתה אשת מוסד, אלמונית עד עתה, בעלת סיפור חיים מרתק. אפרים הלוי אומר שגם בין אנשים מצוינים היא הייתה בטבורו של אי של מצוינות. חייה האישיים היו קשים. סרט שאסור להחמיץ.
כשרואים את הסרט "נפש יהודית" אפשר רק להצטער שלא נכתב - וככל הנראה גם לא ייכתב - הסיפור המלא על חייה של יהודית נסיהו. היא הייתה אשת מוסד, השתתפה בעשרות מבצעים, בבית חיכו לה בעל ובן שהיו זמנים שהתקשורת היחידה ביניהם הייתה בטלפון מדי כמה שבועות. היא הייתה האישה היחידה בצוות שהחזיק את אייכמן החטוף בארגנטינה עד שהועבר לארץ. היא הסתננה לחסידות סאטמר בארץ ולאחר מכן בניו יורק ועלתה על עקבותיו של יוסל'ה שוחמכר. היא חייתה שנתיים בקזבלנקה במסווה של הולנדית עשירה מאינדונזיה וסייעה בהעלאתם לארץ של עשרות אלפי יהודי מרוקו. ואלה רק שלושת המבצעים המתוארים בסרט המשובח "נפש יהודית".
יש סיפורים שקופצים אליך מתוך המסך. לא תמצאו בסרט הזה ג'יימס בונד מחופש לטיל קטיושה הנורה מתוך שעון יד. רק קבוצת אנשים ישובה על כורסה, המתראיינת, איש בתורו, ומספרת למצלמה על יהודית. יש גם קטעי דוקו–דרמה אטיים, משוחקים בהפרזה מגוחכת, כמעט ילדותיים, שמוטב היה אילו נשלחו לסל בשלב העריכה. סיפורה של יהודית נסיהו ממסמר את הצופה למקומו. כה רב־עוצמה, שפשוט יש להביא אותו למסך ללא תוספות. אסור להחמיץ.
"טהורה לעד", יום רביעי, 22.2, יס דוקו, יס VOD
מה יהיה לנו: וידוי: אני מתעב את בית"ר ירושלים. כשהם מפסידים אני שמח. לא בגלל השחקנים, לא בגלל הבעלים, בגלל הקהל. מלאי שנאה. המתונים נגררים אחרי הקיצונים. ורשויות החוק מה אומרות? זה מעניין את הסבתא שלהן.
אני מתעב את בית"ר ירושלים. בכל משחק שבו היא עולה למגרש, אני מקווה שהקבוצה מעיר קודשנו תקבל בראש, ולא סתם תפסיד אלא תחטוף תבוסה מכוערת. נגיד 7-0. או הפסד מרגיז דוגמת החלטת שופט שהכדור עבר את קו השער שלה ובצילום הטלוויזיה מאוחר יותר יתברר שהכדור בכלל היה במרחק מטר שלם מקו השער. גם כשהם משחקים בחו"ל אני שונא אותם, לא רואה בהם מייצגים של ישראל, ומקווה שכל הדברים שציינתי לעיל יקרו להם.
אני מתעב את בית"ר ירושלים לא בגלל השחקנים. אני זוכר עכשיו בקושי שלושה כאלה מהסגל - עד כדי כך אני לא מתעניין בהם. גם לא בגלל הבעלים, אלי טביב, עבריין מורשע שלא ראוי להיות בעלים של קבוצה. שחקנים באים והולכים, גם בעלים. מי שלא הולך זה הקהל, ואין קהל בארץ שמפגין איכויות אנושיות ירודות כמו זה של בית"ר ירושלים.
מקובל לחשוב שארגון לה פמיליה הוא הקיצוני בין האוהדים וכל השאר "בסדר". מעניין, אגב, לחזור ולקרוא את תמליל השיחה הטלפונית שיירטה המשטרה בימי שיא השנאה מצד האוהדים כלפי הקבוצה, שהעזה לצרף שני שחקנים מוסלמים לשורותיה. אל תצפו למצוא בדיאלוג הזה משהו קרוב לאנושי: לא טיעונים, לא מסקנות, לא היגיון כלשהו. תמצאו שם נהמות שטופות זעם, לא יותר. זאת שפת לה פמיליה.
יש פתרונות לרעות חולות דוגמת לה פמיליה, ואפשר היה להפעיל אותם כבר לפני שנים, אבל מי שמתעלמות מההשתוללות הן רשויות החוק במדינת ישראל. זמן רב לפני שהכדורגל הישראלי איבד את הראש, מדינת ישראל כבר פיתחה תרבות של אדישות ואי־פתרון בעיות.
מי שאדיש לחולים במסדרונות בתי החולים, לניצולי שואה חסרי קצבה מינימלית לקיום, לחרדים מתפרעים ברחובות, ליוקר מחיה ולמחירי דיור משתוללים, לפתרון בעיית השטחים (לכאן או לכאן), גם אינו מחוקק חוקים הולמים ומחייב שוטרים ושופטים לשגר מופרעים ממגרשי הכדורגל לתקופות מאסר משמעותיות. בית"ר ירושלים, כמו שמלמד הסרט "טהורה לעד", מזוהמת כי מניחים לה להישאר כזו. מה נותר לבן אדם מלבד לתעב אותה?