"מגידו": סדרת הדוקו החדשה של "יס" חיוורת, מסורסת ומאכזבת

אלף אסירים ביטחוניים כלואים בכלא מגידו, מרביתם משתייכים לארגון חמאס. עוד שוהים בכלא אסירי פת"ח והחזית העממית. 300 סוהרות וסוהרים מופקדים על השמירה של האסירים. במשך שנה שלמה התיר השב"ס לבמאי איציק לרנר לצלם בין חומות הכלא. אפשר לו גישה לפינות שבדרך כלל נעלמות מעיניו של הציבור. התוצאה, על פי ההבטחה, אמורה להיות יוצאת דופן. 

תנוח דעתכם: היא אינה יוצאת דופן. יותר ממה שהשב"ס התיר, אפשר ללמוד מהסדרה מה השב"ס אסר לתעד. או שהבמאי לא טרח או לא התעקש לשאול. כך או כך, התוצאה היא חיוורת, חוזרת על עצמה, מספירה לספירה, לחיפוש, לשיחה עם קצין על תלונות אסירים. 

לא קיבלנו שהידים כושלים שנותרו בחיים. לא קיבלנו שנאת ישראל תוססת. לא קיצוניות חמאסית לעומת אנשי פת"ח מרוככים מעט יותר המופרדים מהם ויושבים באגפים אחרים. “כן, הרגתי מתנחלים", אומר אחד מהם, באגביות כאילו הוא מתאר מה אכל לארוחת בוקר, והבמאי לרנר לא מסתער מיד קדימה, לא מפגיז בשאלות, לא מזדעזע. או שלא מאפשרים לו להסתער מיד קדימה, להפגיז בשאלות, להזדעזע. כמעט אפשר לשמוע את הקצינים שאומרים לו: “אל תשאל את זה, ואסור לך לשאול את זה, ובלי פוליטיקה, רק אל תדליק לנו אותם".

סתם בית סוהר. מקום. עם כמה דלתות סגורות. רק המתגוררים לא מורשים לצאת ממנו וללכת הביתה כשהם רוצים. כמו צבא. לא שונה בהרבה מצבא. ומפלצות חמאס המאיימות הן כנועות, מצייתות, חסרות שיניים, כמעט מתרפסות בפני כל קצין. סליחה, לא קונה את זה. תכף יניחו לכל אחד מהם זר חרציות על הראש.

כל סרט דיסקברי על בתי כלא באמריקה הוא מדמם יותר. כל מבט בין הכנופיה הארית שם להיספנים טעון ביותר שנאה. וכאן עוד מדובר בקרב לחיים ולמוות בין שתי אוכלוסיות, הפלסטינית והישראלית. מהסדרה הזו כמעט אפשר לחשוב שסוף־סוף התגשם החלום ובא שלום.

מה יש לנו: חמישה פרקים בני שעה, לא פחות, מקדישים אנשי רשות השידור לקשייהם בזמן הזה. הסדרה “היום זה אנחנו" היא מריחה חסרת כיוון, שמצדיקה את סגירתו של הערוץ הראשון.

אם מישהו מחפש סיבה להוריד את השלטר על רשות השידור, הוא יכול להתחיל בסדרה “היום זה אנחנו". חמישה פרקים, לא פחות, מקדישים אנשי רשות השידור לעצמם, לאבלם, לדאגותיהם, לשבח את פועלם בבניין האומה. ולא קם שם - לפחות על פי תחילת הסדרה - צדיק אחד שאומר: חבר'ה, תגידו, החלקנו על התחת? חמישה פרקים? מי ומה אנחנו? "והארץ הייתה תוהו ובוהו"? "החתול שמיל"?

בטח שיש להם קייס. לא די באובדן הצפוי של מקום העבודה, הפוליטיקה משחקת על הגב שלהם את המשחק הכי מלוכלך. כמו ג'אגלר בקרקס של רוע וציניות, מקפיץ ראש הממשלה את תקוותיהם מעלה, וברגע הבא רומס אותן אל הרצפה לטובת האינטרס המשתנה שלו. כל שיהוק מצדו מזניק את התקוות לשמיים. המוח אומר שלא, אבל הלב מקווה שאולי באמת בחשכת ביתו בקיסריה הוא מגיר דמעות על איחור בודד בתשלום משכנתה של עוזר במאי אחד. 

אבל בעיקר אל עצמם הם צריכים להפנות אצבע מאשימה. היו להם די שנים להחזיר אל המסלול את הרשות הגוועת. לעשות טלוויזיה איכותית. אבל הם המשיכו לעבוד באווירת הזליגים והבראלים, ובמו ידיהם הביאו את חורבנם. וכשהחלו ליצור טלוויזיה איכותית - והיום הערוץ הראשון, סורפרייז סורפרייז, עושה טלוויזיה שבמרבית ימי השבוע עולה על הערוצים האחרים, נסו לעקוב אחריו במשך כמה ימים - איש לא יודע, איש לא שומע, לאיש כבר לא אכפת. 

“היום זה אנחנו" מביאה את תולדות הטלוויזיה העקומה, מורשת הערוץ הראשון הישן, התשוש כרונית, שוכב בבית חולים סיעודי ועתיד לספוג מכות מהצופה המשועמם. מילא היו מייצרים איזו דרמה נוטפת דמעות. אם ניתן ללמוד משהו מהפרק הראשון, “היום זה אנחנו" היא מריחה חסרת מיקוד וכיוון. 

בתחילה אמר גלעד ארדן, ויאיר לפיד אמר, ואחר כך ועדת הכלכלה של הכנסת, ולנדס אמר, וארדן הגיב, והדקות חולפות, ואלה אומרים ואלה מגיבים, ואחר כך עובר הסיפור לבניינה של האומה ואיך בן־גוריון כן רצה או לא רצה את כניסתה של הטלוויזיה. אם יש צופה שעוד נשאר מול האירוע הטלוויזיוני אובד הדרך הזה, הוא בוודאי תובע מבני משפחתו לסגור מיד את רשות השידור ולפתוח את התאגיד, מה שזה לא יהיה. ומי שיודע מה זה בעצם התאגיד הזה, שיקום.

ועוד ארבעה פרקים מהחומר הזה צפויים לעלות לשידור. אם יש לאנשי הרשות שכל ישר, הם יורידו את “היום זה אנחנו" בשקט מלוח השידורים. את מעט האהדה שהצליחו לרכוש לעצמם עד היום הם צפויים להפסיד בשידור הסדרה. מכיוון שהיא אינה סתם סדרה לא מוצלחת. היא מעוררת כעס. שישאירו לראש הממשלה לעורר כעס. הוא חזר עכשיו מסין, ובטח הביא עמו תובנות חדשות כיצד לנהל טלוויזיה ציבורית כלבבו.

מה היה לנו: לא היה כבוד בצלייה הפומבית של ח"כ זוהר, לא מפגן אינטליגנציית יתר מצד הצוות. זאת הייתה חוכמת חזקים על חלש, שבא לשחק במגרש לא שלו.

לא נהניתי לרגע מהצלייה הפומבית שערכו חברי צוות “גב האומה" לח"כ מיקי זוהר. לא היה בזה כבוד, לא מפגן אינטליגנציית יתר. זאת הייתה חוכמת חזקים על חלש, ולא משום שח"כ זוהר אומלל כל כך. הם היו ארבעה, הוא אחד. והוא היה בבית שלהם. הקהל היה לצדם מראש, הם מהירי דיבור ומחשבה ממנו. אם היה נוהג בתבונה, לא היה מגיע לאולפן כלל. הוא הניח את הראש על הגיליוטינה מרצונו, והם אספו את הראש הכרות בקלילות מהסל.

אילו הייתה יושרה בצוות “גב האומה", היו טורחים להתמודד באופן ענייני עם ההצעות שהעלה (ליאור שליין ניסה לעתים רחוקות מדי), במקום להטיח בו מכות מתחת לחגורה בסגנון: “אתה לא חושב ואין לך מוח". 

ח"כ זוהר, כאמור לא בטריטוריה שלו, עשה קצת שיעורי בית וניסה לחבוט בעינב גלילי. זה יצא לו מגושם, אבל לא לגמרי לא נכון. כמה שהצחוקים מהקהל יטפסו לשמיים, גם הפאנצ'ים של גלילי לא מפילים בדרך כלל מהכיסא. בסך הכל זה היה ערב לגמרי לא מוצלח ל"גב האומה". ככה זה כשמשחקים לא פייר.