רק 20 שנה אחרי שנלקח מאמו בידי שירותי הרווחה ונמסר לאימוץ אצל משפחה אוהבת וחמה, זכה חיים אלפסי בן ה־29 להכיר את אחותו מאותה אם, יסמין סידו, בת 31. “גדלתי ללא מידע על המשפחה הביולוגית”, הוא מספר. “ידעתי שאני מאומץ מגיל שבועיים. גדלתי בבית בריא מלא חום ואהבה. האמא המאמצת שלי רק סיפרה לי שאמי הייתה ממוצא הודי. העובדה שאני מאומץ גרמה לי להרבה בעיות, בעיקר חברתיות, כי כולם קראו לי בשכונה שגדלתי בה ‘מאומץ’. חלק מההתבגרות שלי היה לשאול: לאן אני שייך? למה הורי מחקו אותי?”
אלא שאלפסי לא שעה לשאלות האלה עד שירותו הצבאי, לפני כעשור. “לקראת הצבא זה חזר ועלה, זה נהיה צורך מטורף לדעת”, הוא מספר. “הייתי מבולבל, ניזון משמועות, והחלטתי שאי אפשר לחיות ככה. פניתי פנייה ראשונה לשירות למען הילד בחיפה. אחרי כמה חודשים של בירוקרטיה זימנה אותי העובדת הסוציאלית, ובאותה פגישה קיבלתי בצורה הכי קרה דף שבו היה כתוב ששמי היה יקיר, נולדתי במשקל כזה וכזה ואת מספר האחים שלי. מוצא האב היה לא ידוע.
העובדת הסוציאלית סיפרה כי אבי היה מעורב בכל מיני עניינים לא חוקיים, שכוללים אלימות, סחר בסמים וכו’, ובאותה נשימה אמרה שהאם הביולוגית נפטרה אחרי כמה שנים מהרגע שנמסרתי לאימוץ. היא הייתה אלכוהוליסטית שעבדה עם ילדים במוסד למטפלות. יצאתי משם עם ראש שפוף, מבואס. הכל זז הצדה, ויצאתי למסע חיפוש אחרי האחים שלי, שארך לי המון זמן”.
בעקבות המידע שקיבל, יצא אלפסי לחיפוש אחר האמת. הוא ידע שאמו הותירה אחריה ארבעה ילדים קטנים ואיתר את אחותו יסמין, בת לאותה אם. שניהם יחד החליטו לצאת למסע אמיץ וכואב אחר זהותם של האבות, שעל פי החשש ניצלו באופן בוטה ואלים את חוסר האונים של אמם, מזל אוסקר. סיפור חייו של אלפסי, כיום נשוי ואב לילד, תושב מצפה עדי ורכז רווחה ומתאם בחברת א.ד.נ.מ - טיפול לילדים ומשפחות אומנה, וסיפורה של אחותו יובאו הערב בפרק של הסדרה “אבודים” (רביעי, 21:00, רשת, ערוץ 2), תוכניתה של צופית גרנט שמסייעת לאנשים שמחפשים את קרוביהם.
עבור אלפסי, הגילוי שיש לו אחים היה כמו להיוולד מחדש. “תכננו לנו מפגש לשלושה חודשים קדימה”, הוא מספר על המפגש עם אחותו. “בשלושת החודשים האלו חיכינו וזה היה נצח. לילה לפני הפגישה, בתשע בערב, התקשרו, ביטלו אותה ודחו אותה לעוד כחודש. באותו היום שנקבע נסעתי בפעם בראשונה לבאר שבע והגעתי למשרדי השירות למען הילד.
עליתי במעלית, הגענו למחלקה שבה ישבה יסמין והעובדת הסוציאלית אמרה לי: ‘אחותך נמצאת כאן באחד החדרים, אנחנו נעבור כמה דלתות ובדלת השלישית יושבת יסמין, אבל אחרי כל דלת שנעבור - תגיד לי מה אתה מרגיש’. אני התחננתי להתקדם. אמרתי: ‘אני בשל, אני מוכן’. בדלת השלישית ישבה יסמין, בחורה רזה, נמוכה בלונדינית, כשאני שחום וגבוה. הסתכלנו זה על זה והיא התחילה לצרוח: ‘אמא, אני לא יכולה להסתכל עליו. יש לו את העיניים של אמא’. אז חיבקתי אותה ונחנקנו מבכי. רק ילד מאומץ יכול לדעת ממבט אחד אם זאת שמולו היא אחותו או לא”.
נקודת המפנה
“אני שמעתי לאורך הילדות כל מיני שמועות, אבל לא ידעתי ולא האמנתי בכלל”, מספרת סידו. היא עצמה גדלה עד גיל שבע עם אמם של השניים, ואז נמסרה למשפחות אומנה, שם עברה התעללות פיזית ומינית. כיום היא אם חד־הורית לשלושה ילדים, שמתפרנסת כמאפרת ומעצבת שיער.
לקח לה זמן להאמין שיש לה אח שמחפש אותה. “כשקיבלתי את המכתב הביתה מהרווחה, זה היה סמוך לגירושי, אז חשבתי שזה קשור למצב הילדים או משהו כזה”, היא מספרת. “לא הבנתי את המילים: ‘יש לך אח’. כשראיתי אותו בדלת, קפאתי. בכלל כל הפגישה הייתי חסומה לגמרי. רק העיניים של אמא שלי, שניבטו אלי מהפרצוף של אח שלי, לכאורה קצת עזרו לי”.
לאחר פגישתם הראשונה בבאר שבע הלכו אלפסי וסידו לטייל ולאכול גלידה בתחנה המרכזית בבאר שבע. אחרי זמן קצר אלפסי גם הכיר את שני אחיו האחרים. “המשכנו ביחד את החיפושים אחרי עוד מידע על מי אנחנו ומה קרה למשפחה שלנו”, הוא מספר. “ניסיתי להבין עד כמה הסיפור קשה. הבנתי שהייתה אלימות במשפחה. לאט־לאט הבנתי שזה סיפור טרגי של שלושה דורות. זה התחיל כשאבות משפחתי התגלגלו לארץ בשנות ה־60. סבתי הביולוגית, שנקראה יוכבד, ובעלה גרשון היו משפחה קשת יום מדימונה, שניסתה לשרוד במציאות הקשה אז. הם ביקשו עזרה מהרווחה, והפתרון של הרווחה היה לקחת שלושה מתוך תשעת הילדים של סבתי ולשלוח אותם לפנימיות.
אף אחד לא עצר רגע לפני שהעבירו את שלושת הילדים, שגדלו במציאות חיים של עוני וקושי, למוסד לילדים מפגרים עם פיקוח של הרווחה כביכול. לא בדקו אם הקושי הוא על רקע סוציו־אקונומי ולא קוגניטיבי. באותן שנים היה נוח להם להכניס אותם מוסד למפגרים. הם עברו שם מסכת התעללות קשה. הם סיפרו על מה שהם עוברים, אבל לא האמינו להם. זה פגע בהם נפשית ברמה שהדורות הבאים נפגעו מהפצעים של הוריהם, וגם הם התקשו לגדל את ילדיהם בתנאים נורמליים.
הדודים שלי פיתחו התמכרויות. אמא שלי, לעומת אחיה, לא הוכנסה למוסד. כשקראתי את הדוחות על מצבם של דודי, למרות שניסו למנוע ממני לקרוא אותם, הייתי מזועזע - לא מהדברים שהם עברו, אלא יותר מעצם העדויות של עובדות סוציאליות מהרווחה. איך ידעו שם על תסריט האימה הזה ולא עשו כלום? הדבר היחיד שעשו ברווחה זה להמליץ להם להשתמש באמצעי מניעה.
“בהמשך גיליתי גם שאמא שלי התאבדה בגיל 29, לאחר שלא הייתה מסוגלת יותר לשאת את החיים”, ממשיך אלפסי לספר. “היא כתבה מחברות על מחברות על מה שעובר עליה, אבל כמו שהיו אנשים טובים בדרך היו גם אנשים רעים, שלא רצו להעביר לנו את הכתבים שלה, כי זה ישפוך יותר מדי אינפורמציה על מה שאמי עברה”.
לאורך כל הווידוי קולו של אלפסי רועד. “שלושה דורות עברו, ויש חוק התיישנות, כך שאי אפשר לתבוע את המוסד שכבר לא קיים כיום”, הוא מעיד. אלא שהגילויים הקשים גרמו לזוג האחים לפנות למערכת התוכנית “אבודים”, כדי לברר מי היו אבותיהם. “עבדתי עם ילדים ואני עובד עם חברה שעוסקת באומנה”, אומר אלפסי. “אני יורד לפרטים של חניכים שלא בטוח שאחרים יורדים אליהם, במטרה לדעת שבמוסדות שתחת אחריותנו זה לא קורה ולא יקרה”.
"בתקופה שחיים הופיע בחיי הייתי מקום לא טוב של החיים", מודה סידו. "המפגש עם חיים היה משמעותי ונקודת מפנה. בהתחלה היינו עסוקים בלהכיר. בילינו הרבה בנסיעות. זה היה שלב שגרם לנו גם להתקרב. המרחק של כל השנים לא הורגש, זה היה כאילו אנחנו מכירים. התקרבנו ושמעתי מסיפור חייו צד אחר של הורים מאמצים, כי מה שאני עברתי בילדות במשפחות מאמצות היה סיוט. מבחינתי העבר זה היה משהו רע, אלימות, אובססיה, כל הדברים השליליים. בעקבות הנסיבות גם הפכתי לאישה חלשה, וגברים ניצלו את חולשתי. ככה זה כשאת עוברת דבר כזה מגיל צעיר, ואני זוכרת מילדות שגברים היו עושים את זה לאמא.
היום אני במקום אחר, אבל לקח לי שנים לצאת מהמעגל. הייתי חייבת לשבור אותו, כי אחרת זה היה עובר לילדים שלי. עברתי את השינוי עם עצמי כי הייתי חייבת. לפני כן הייתי חיה־מתה, חייתי כי יש לי ילדים ואז התחלתי ללמוד, להשלים בגרויות והרגשתי מוצלחת, מה שלא הרגשתי אף פעם. בביקורים אצל חיים נחשפתי לדברים אחרים. עברתי מבחני קבלה לאוניברסיטה, והיום אני קוסמטיקאית, אבל קודם הייתי מנהלת וסטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה. פרשתי לפני סיום התואר. פשוט הוכחתי לעצמי שאני יכולה ובזאת מיציתי".
המטען שנותר
בינתיים אלפסי וסידו מתפקדים כאחים לכל דבר. הוא קורא לה “יסי”, היא קוראת לו “חייקו”. “לפעמים יש לי פתאום איזה כעס והרגשה של זרות”, הוא מספר. “אז אנחנו מדברים הרבה, לפעמים עושים לילות לבנים, יושבים ושומעים ביחד את סלין דיון, היא הפייבוריטית של שנינו, ואנחנו שרים ביחד. אנחנו מנסים להשתקם. אחי הקטן אופיר, בן 24, מתגורר אצלי בימים אלה. הוא עזב את דימונה כמו כל דודי, שלא יכלו לשאת את הזיכרונות בעיר.
יש לנו הרבה פערים גם ברמת התקשורת וגם ברמת השפה, אבל מה שמגשר זה תודעת הלב. בשנים האחרונות אנחנו עושים דברים שאחים בדרך כלל עושים בגיל צעיר: מבלים ומשחקים. לא מזמן עשינו יום כיף לכל האחים. יצאנו ליער והעברנו יום שלם כולנו יחד בברביקיו ובמלחמת מים, כמו ילדים בני ארבע, אז לכאורה פיצינו, אבל הצלקות נשארו”.
מה הפצע שהכי קשה להתמודד איתו?
“הכי קשה שכל אחד נשאר עם מטען. אצל אופיר אני רואה את זה בחוסר האמונה בעצמו ובעולם. הוא בחור בן 24 שאומר שהאנושות והעולם הם מקומות אכזריים, והחיים זה חרא. הוא חסר ביטחון, ואין לו זוגיות למרות שהוא מאוד רוצה. בגלל זה הבאתי אותו לגור איתי. כשהוא רואה את הקשר שלי עם אשתי, הוא אומר לי: ‘זה לא אמיתי , אתם עושים הצגה’, ואני מנסה להסביר לו שההצגה הזאת היא המציאות. הוא לא מסכים לדבר עם אף אחד. הוא אמר לי ‘אתה היחיד שאני מדבר איתו’. לא היה ולא יהיה עוד מישהו שהוא ייתן בו אמון”.
איזה צדק היית רוצה לראות שנעשה בסיפור שלכם?
“הייתי שמח למצות את הדין עם אותם האנשים שהתחמקו מאחריות, והרי המדינה נבנתה על טאטוא של סיפורים כמונו ועל לא לראות את הקטן, אבל, כאמור, יש חוק התיישנות. עברו 15 שנה והחוק התיישן, אבל לא העוול לאנשים, שגורם להם להיות היום חצי נכים. אם היו יכולים היום למצות את הדין עם המטפלים שהיו במוסד, אז למשפחות היו אמצעים לשקם את עצמן ולאפשר לעצמן טיפול פסיכולוגי שכל אחד צריך. אני לא יודע מה עוד אפשר לעשות מלבד לחשוף את הסיפור כמה שיותר. במשך שנים ישבתי וכעסתי וזה לא הוביל אותי לשום מקום. הממסד צריך להודות: טעינו”.
זה השפיע על רצונך לגור בארץ?
“כן, ברור, היו שנים שלא רציתי לחיות פה. והדבר היחיד שהשאיר אותי כאן הוא האישה שגידלה אותי. אילולא היא, שאלוהים ישמור לי עליה, לא הייתי כאן. היו לי שנים של דיכאון קליני קשה וסרקזם מריר. לא הבנתי איך אנשים שומעים ויודעים וממשיכים בחייהם. גם היום אני ריאלי. אנשים יראו את הסיפור ב’אבודים’, ידברו על זה יום־יומיים ואז יעברו לסדר היום, לעוד סיפור על ביבי. כי הנושאים החשובים לא מספיק סקסיים להישאר על סדר היום. ושוב אנחנו מתעמרים באנשים הלא נכונים.
היו הרבה דברים שגילינו שלא תועדו בפרק של ‘אבודים’, כי הם היו קשים מדי. אפילו הצוות התקשה להאמין. אמרו שזה לא יכול להיות אמיתי. בגיל הנעורים סערתי, אבל לא בא לי למות מדום לב בגיל 40. הבנו גם אני וגם יסמין שאם לא נעשה קתרזיס למשפחה, אז במקום שלושה דורות של קורבנות יהיו גם דור חמישי ושישי, וזה לא ייפסק. הרווחה הייתה יכולה לשנות, לשפר, לעצור את זה, ולכן האחריות היא עליהם. המזל שלי הוא שגדלתי בתנאים רגשיים מספיק חזקים על מנת להבין שאפשר לקחת את עצמך בידיים”.
גם סידו אינה מדברת במונחים של נקמה: "אחד הדברים שאמרתי לצופית הוא שאני לא כועסת ולא רוצה לנקום, אני פשוט מרחמת על אותם אנשים שהתעללו בי ובאחי. אני מסתכלת עליהם וחושבת שהם עצמם היו קורבנות ופשוט העבירו את זה הלאה. אין לי כעס עליהם. היו לי שנים שכעסתי על כל העולם, אבל לאט־לאט אני עוברת דברים בחיים".
את לא כועסת גם על מוסדות הרווחה?
"ברור שכן, אין לי טיפת אמונה בהם. הכל היה בחסות המדינה. אם לא הייתי מספיק חזקה להפסיק את זה, זה היה עובר לילדים שלי. הבנתי מהר מאוד גם כשהייתי בשפל שהגלגל הזה היה חייב להתנתק מתישהו. פניתי לרווחה כמה פעמים בחיים הלא פשוטים שהיו לי, אב לומר לך שהם עזרו לי? ממש לא. הכעס וחוסר האמונה בהם לא יעברו, למרות שיש עובדות סוציאליות שהיו יעילות”.
איך נראים רגעי המשבר בחיפוש שלכם?
“ברור שאני מרגישה שאני לא מכירה ולא יכולה להתמודד עם משהו שעובר עלינו. לא הכל הפי־הפי. יש מורדות באופן טבעי בין אנשים שהם זרים, אז בטח ובטח שבין אחים. לפעמים אני מרגישה נבוכה ולא יודעת איך להתנהג עם חיים. אבל הימים עוברים ואנחנו ממשיכים ללמוד”.