"חנוך לוין - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם", הערוץ הראשון, החל משבת, 8.4, 22:30.
מה יהיה לנו: אפשר רק לדמיין איך חנוך לוין היה כותב על מפגש בינו לבין שרת החינוך הנוכחית, ושוב להצטער שהוא לא עמנו. גם אנשי ימין צריכים להצטער על שהקול הצלול, החד, המצליף כל כך כבר לא נשמע. סדרה שאסור להחמיץ.
סיבה נוספת להצטער על לכתו של חנוך לוין בטרם עת היא החמצת המפגש העסיסי בינו לבין שרת התרבות והספורט הנוכחית, מירי רגב. בטח היינו מלקקים את האצבעות שבועות מהניצוצות שהיו עפים שם. קודם כל, היו צריכים להסביר לה שחנוך לוין הוא לא, נגיד, שוער כדורגל. אחר כך היו מספרים לה שהוא איש שמאל, כלומר סמולני, והמסיבה האמיתית הייתה מתחילה. בעצם, לא היה טוב מחנוך לוין לתאר אותה.
אין צורך להיות איש שמאל דווקא כדי להתגעגע לחנוך לוין. גם אנשי ימין צריכים. כשבוחנים את הסאטירה של היום משני הצדדים של המפה הפוליטית, מתברר מיד עד כמה חסר לנו הקול המצליף, הצלול, החריף, זה שאינו מקבל את המציאות הנשקפת לעין אלא יכול להביט אל מעבר לפני השטח. עמוק וחודר הרבה יותר מקינת השמאל, אותנטי יותר מטינת הימין. הוא היה השעון המעורר, הרמקול שתבע מאנשים להתרחק מהעדר ולהפעיל את החומר האפור המצוי בין האוזניים.
הפרק הראשון, "אנחנו אנשי בסדר", מתוך סדרה בת ארבעה פרקים שתשודר מדי מוצאי שבת בערוץ הראשון, מתאר את תחילת דרכו של לוין כבעל טור בעיתון האוניברסיטה, את מחזותיו הראשונים, "את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה", ואת ההד הציבורי העצום שעוררו - ההפגנות, ההתפרעויות במהלך הצגות, הטלפונים משרי ממשלה - מבקשות ועד איומים מפורשים בצמצום ובהפסקת הזרמה של תקציבים.
בהלך הרוח שיכור הניצחון של אותם ימים, היו חלקים גדולים בציבור שהתקשו לבלוע את החומרים של חנוך לוין. היום השפה הפוליטית החנוך לוינית (לא זו המחפצנת את גוף האישה) עוברת כמעט ללא תשומת לב בכל מרתף אמנותי. השינוי בטעם הקהל לא מעניק כמובן רישיון חופשי לתיאטרון אל–מידאן לגלות אמפתיה לרוצחים, אבל הוא בהחלט מחריף ומחדד את הדיון בשאלת חופש הביטוי האמנותי. לא שבלתי אפשרי לנסח כללים ונורמות מתקבלים על הדעת, אבל דרכה של שרת התרבות שלנו בעניין זה כמובן ברורה. היכן שניתן להתלהם, נמצא אותה נושאת את הלפיד בראש המחנה. והצרחות, כצפוי, מגיעות עד השמיים. באמת שחבל שחנוך לוין לא עמנו לכתוב את המחזה על מירי רגב.
"אהבת חיי", ערוץ הספורט, ימי שישי, החל מ־31.3, 18:30.
מה יש לנו: סדרה חדשה ומעניינת על כיוון אלטרנטיבי שתופסים אוהדי ספורט שמאסו בגזענות, בשחיתות ובאלימות. אולי ספורט משובח לא נמצא שם, אבל אהבה בשפע יש.
כשייכתב הסיפור על הספורט הישראלי, יהיו לו הרבה סיבות להפוך לרב–מכר. בטוח שיהיה מצחיק עד דמעות. הוא לא יהיה סיפורן של הגדולות המקומיות מכבי תל אביב, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע. גם לא סיפורה של מלכת הכדורסל הדי צולעת של השנים האחרונות, מכבי תל אביב. הספורט הישראלי בוודאי לא ידמה למעצמות כמו הליגה הספרדית והאנגלית או הפוטבול והכדורסל של אמריקה. שם, מעבר לים, מתקיים ספורט. לקיומו של ספורט יש צורך בהיסטוריה, בתרבות בת שנים רבות. ישראל היא מקום חדש וקטן מדי. כאן יש מקום רק לחלטורה.
הכדורגל הישראלי, למשל, מזכיר את זה העולמי בערך כמו שידיעת השח שלי מזכירה את זו של בובי פישר. הכדורגל הישראלי הוא סיפורו של חנן עדני, הבעלים והמנהל לשעבר של הפועל מרמורק, שהתגורר במשרד שבמגרש, ישיבות ההנהלה היו בישיבה על מיטתו כשהוא לבוש בגופייה ובמכנסיים קצרים, ורגליו בגרביים מונחות על השולחן. הכדורגל הישראלי הוא סיפורו של ניסים שקיות, איש רשות השידור שלעולם היה נצפה בכל שידורי הטלוויזיה כשהוא נושא בידיו שקיות ניילון מלאות סנדוויצ'ים. וזה רק מתחיל. הנה עוד כמה סיפורי ספורט ישראלי: בדרבי בין הפועל רמת גן להכח אי־שם במאה הקודמת התחממו הרוחות, והמשחק פוצץ בדקה ה–88. אוהדים זועמים פרצו למגרש, ושוטרים רכובים על סוסים דהרו אחריהם אל הדשא כדי להשיב את הסדר. ברגע של מהומה שלף אוהד סכין ודקר סוס בישבנו. הסדר לא שב, הסוס האומלל מת.
בשנת 1974 שיחקו בית"ר ירושלים והפועל פתח תקווה במסגרת גביע המדינה. בסוף המשחק רדפו ברחובות ובפרדס סמוך אוהדים של בית"ר, מצוידים בנשק חם, אחר שוער פתח תקווה בוריס נורמן, שהצליח לבסוף לטפס על גדר ולהינצל. שנתיים מאוחר יותר שיחקו הפועל גבעת ברנר נגד הפועל רמת גן. קבוצה מאוהדי רמת גן עזבה את היציע, התגנבה לרפת גבעת ברנר, והבריחה מתוכה את כל הפרות.
זה ספורט ישראלי. את אבי מלר ונדב יעקבי לא תתפסו בטעות על הרכבים של קבוצות פרמייר ליג וספרד 30 שנה אחורה. הידע שלהם בעניין סוסים דקורים ופרות במגרשי כדורגל מעבר לים, אני מניח, שואף לאפס. אלא שגם ההולכים על ארבע הם חלק מההיסטוריה, ומה שקרוי הספורט הישראלי הצמיח היסטוריונים נכבדים משלו.
לא תמצאו פסיק בהיסטוריה המכובדת של הפועל חולון, שהעיתונאי המכובד מנחם כהן, שכתב בעיתון זה, אינו מאפסן במוחו. שאלו את העיתונאי רון עמיקם - גם הוא כותב בעיתון זה - באיזו תוצאה סיימה מכבי יפו את משחקה לפני 32 שנה נגד הפועל יהוד, ומי הבקיע את השער (מנבדל), ותקבלו מיד הרצאה שוטפת למה לא היה שם נבדל.
הם היו, הם ראו, הם - ורבים כמוהם - נודדים כבר עשרות שנים בעקבות הקבוצות שלהם למגרשים נשכחים בקצווי המדינה, בעיירות פריפריאליות, בחום קופח, בקור מקפיא. הם ירדו ועלו איתן ליגות - בעיקר ירדו - ובשנים האחרונות נתקלו בתופעות שתמיד היו שם ועתה הולכות ומחמירות: ניהול כושל, שחיתות, אלימות וגזענות.
אני לא מתכוון לספר כאן את הסיפור העצוב הזה שחוזר על עצמו כמעט מדי שבוע בתקשורת. הסדרה "אהבת חיי" מספרת על סוג של פתרון: קבוצות אוהדים שמאסו באלימות ביציעים ובהנהלות של המועדונים והקימו קבוצות כדורגל חדשות - בבעלותן.
הסדרה, בהגשתו של שאנן סטריט, בבימויו של אבידע לבני ובעריכתו של רון עמיקם, מתארת את דרכן של מספר קבוצות כאלו: הפועל רובי שפירא (חיפה), מכבי קביליו (יפו), הפועל אוסישקין (תל אביב), בית"ר נורדיה (ירושלים) ומכבי עירוני אשדוד.
שאנן סטריט קליל, סימפתי, מתחבר היטב אל המצלמה, מוליך את הסיור בנבכי המודל החדש, שדרכו רחוקה מלהיות סוגה בשושנים, ולא כל הלוקחים בו חלק יוכלו למלא את השורות החסרות בסגל הדיפלומטי הישראלי. ואף על פי כן, לחובב של מה שקרוי "ספורט ישראלי", וגם לסוציולוג חובב, הצפייה ב"אהבת חיי" מומלצת. אהבה גדולה יש שם.