"הייתי מפוצץ ברעיונות": איש הרדיו האגדי נזכר בימי הזוהר של רשות השידור

לצלם החתונות של גדי יגיל, לכיפה אדומה של שייקה אופיר ולכרטיסנית האסרטיבית של תיקי דיין יש אב ביולוגי אחד. דני רווה. דמויות אלה ואחרות פרי דמיונו מככבות ב”קול ישראל מירושלים”, אוסף של עשרה תקליטורים, שהוציאה "הליקון" וערכה נאוה אחירון לציון מלאת 80 שנה לשידור העברי, רגע בטרם ירד מסך אחרון על קול ישראל כמותג. 
 

באוסף הנדיר, פרי יוזמתו של יואב גינאי, מנהל חטיבת התוכניות בערוץ הראשון, שמור מקום של כבוד לתוכנית הבידור “שלכם לשעה קלה”, שערך רווה עם יוסף (“פפו”) אריה. בין הכותבים שמערכוניהם ושיריהם נכללו בה היו אפרים קישון, נסים אלוני, חנוך לוין ויוסי בנאי.
 

מי שהיה הארטיסט של בית הספר “הכרמל” בתל אביב ואולפן הילדים של הרדיו, בוגר להקת פיקוד המרכז (עם חדוה עמרני, שלמה וישינסקי, אושיק לוי ואחרים), שכמעט נהיה שחקן בתיאטרון “העונות”, היה לאחר שנת לימודי טלוויזיה וקולנוע בניו יורק, כשהתקבל לקורס שדרים בקול ישראל ב־1967. בסיומו הפך לעורך מן המניין. באולפני קול ישראל פגש את רבקה מיכאלי, שהייתה זו שפתחה בפניו את השער לבידור.
 

“רבקה’לה, נחמדה כתמיד, הציעה לי שאכתוב לה איזה מונולוג הומוריסטי להופעות שלה”, הוא משחזר, “מאחר שלא היה לי שמץ של מושג איך כותבים את זה, לא ידעתי מה לעשות עם הצעתה הנדיבה. כשהערתי לה שאני בקטע של תיאטרון רציני, היא אמרה בחיוך - ‘מה אכפת לך? תנסה’. הלכתי הביתה מיואש לגמרי. מניין אביא לה מונולוג הומוריסטי? שברתי את הראש. האם אוספים כל מיני בדיחות ומדביקים אותן יחד? במקרה ערכתי אז ברדיו עם המשורר משה בן שאול את התוכנית ‘קולות קלים’. בין המרואיינים שלנו היה שדכן, שהרי לא תמיד עשו היכרויות דרך האינטרנט.זה הציל את המצב. כתבתי מונולוג על בחורה שמתקשרת לשדכן ומספרת לו איך עבר עליה הדייט.

חשבתי שהמונולוג היה הכל, רק לא מצחיק, אבל הבאתי אותו לרבקה’לה, כדי שלפחות היא תדחה אותי ולא אני אותה. בהיותה אז בשידור, המתנתי מהעבר השני של חלון הזכוכית לחוות דעתה. כשראיתי אותה צוחקת ומנפנפת בדף שהעברתי לה, הבנתי שאני בבעיה". 
 

וזו הייתה רק ההתחלה. "לאחר שאותו קטע הצמיח כנפיים, פנה אלי עזריה רפפורט, עורך ‘חוחים וחיוכים’ והציע שאכתוב לתוכנית", הוא מספר. "אז כתבתי את ‘הרוקח ההיפוכונדר’, ואחריו באו צלם החתונות, המציל, פועל הזבל ועוד כל מיני. אותם קטעים הועברו בלי הערות לגדי יגיל, שאז עדיין לא הכרתי אותו אישית. גדי הפך אותם למוכרים כל כך עם כישרונו ועם שליטתו בשלל מבטאים”.

מעודד מכך יזם רווה את התוכנית “שלכם לשעה קלה” בהשראת מה שראה בניו יורק. זאת עם שינוי עקרוני, ולפיו המנחה ואורחיו יתחלפו מדי תוכנית. יצחק שמעוני, מנהל מחלקת הבידור ברדיו, אישר את התוכנית, “אם כי הבטיח שלא אמצא לה כותבים”.

“איזו שאלה. אם הכוונה שלו הייתה להפחיד אותי, אז הוא ממש לא הצליח. הייתי מפוצץ ברעיונות ובטוח שכולם ירצו לכתוב לתוכנית. כשהמשתתפים בה היו בדרנים ושחקנים מליגת העל, מי לא ירצה לכתוב להם?”רווה פנה ליוסף אריה, "פפו" בפי כל, בולגרי עד העצם ואחיו של זמר האופרה הנודע רפאל אריה - והציע לו  לחבור אליו לעריכת התוכנית. זה היה צעד מבריק מאחר שאריה, “בולדוזר רציני”, כדברי רווה, היה מנוסה בהפקת תוכניות מוזיקליות דוגמת “חוחים וחיוכים” ו”תשואות ראשונות”.
 

הצלע השלישית ב”שלכם לשעה קלה” הייתה המפיקה דליה און־פריזנד. “דני התגלה בתוכנית כבן אדם מבריק, שחזר עם רעיונות חדשים מארצות הברית, מה שהיה חידוש, כשישראלים כמעט לא יצאו מהארץ”, היא מספרת, “בהיותו אדם נחמד ומצחיק, היה מאוד נעים לעבוד איתו”.
 

להנחיית התוכנית הראשונה נבחר עודד תאומי, אומנם שחקן נפלא, אבל לא בדרן. בתוכנית הוא הגיש בין השאר עם עודד קוטלר מערכון מימיהם בלהקת פיקוד המרכז, ושני הלא בדרנים האלה התגלגלו מצחוק, מספר רווה, כשנוכחו לדעת שהם הצליחו להצחיק את הקהל. אגב, באוסף נכלל השיר “החיים היפים” מאת ירון לונדון ויאיר רוזנבלום, בביצועו הראשוני של תאומי. אחר כך השיר עבר מקצה שיפורים בלהקת הנח”ל עם הסולן מוטי פליישר.
 

בין השחקנים שהנחו את “שלכם לשעה קלה” בעקבות תאומי היו חנה מרון, שרגא פרידמן וזהרירה חריפאי, אבל מי שהתוכנית התאימה לו כמו חליפה מעשה ידי חייט אומן היה גדי יגיל, שהפעם רווה כבר הכיר היטב. יגיל התגלה בתוכנית כבדרן בחסד. אפשר להתמוגג כששומעים אותו באוסף מחדש באופן וירטואוזי את “בניין ההסתדרות”, מהקלאסיקות של קישון, עם שמוליק סגל, אגב חיקוי מדהים של שותפו של זה, שמואל רודנסקי. מה הקטע שלך עם מצילים?  אני מנחית שאלה על רווה, שהקדיש למקצוע הרטוב הזה לא פחות משלושה מערכונים (בביצוע יגיל, יוסי בנאי ואילי גורליצקי וכמובן, המציל בחסות ש”ס של הגשש החיוור).

“המצילים היו שונים זה מזה”, הוא טוען, “מה לי ולהם? הייתי מהשוחים קבוע, גם בחורף, בבריכת גורדון. בריכה נהדרת, אם כי מה שהיה מעצבן בה זה שמדי יום בחמש אחרי הצהריים רוקנו את המים, כדי שתספיק להתמלא עד הבוקר. משם הבאתי את משפט הסיום במערכון ‘המציל’ של גדי - ‘כולם לצאת! סוגרים את הים, מחליפים את המים’”. 
 

כמובן, זה לא היה משפט המחץ היחיד שנולד ב”שלכם לשעה קלה”. על פי הכתוב בחוברת המצורפת לאוסף, המשפט האלמותי “אותי זה מצחיק!” 

מקורו במערכון “זהירות נהגת”, מאת נסים אלוני, שהגישו יוסי בנאי ומיכאלי 

בתוכנית שהוקדשה לה. 
 

בתוכנית אחרת של “שלכם לשעה קלה”, שגם בה אירחה מיכאלי את בנאי, הם הגישו את מערכון “רבע עוף”. “חנוך לוין היה קשור לתוכנית מתחילתה, לפני שהמשיך לקברט הסאטירי ‘את אני והמלחמה הבאה’”, אומר רווה על הפנומן.
 

רווה נזכר בגעגועים בשייקה אופיר, המבצע באוסף את המערכון הווירטואוזי “כיפה אדומה”, שהוא כתב לו. “איש נדיר במתיקותו, בפרגונו ובכישרונו, שבעבודה איתו לא צחק, אבל בהקלטה הפומבית היו רעמי צחוק אדירים של הקהל”, הוא מעיד על גאון הבידור.
 

אחת מפצצות “שלכם לשעה קלה” הייתה “אוכל, קדימה אוכל!”, השיר הקומי מאת שאול ביבר, שהשמיע בומבה צור בתוכניתו. “בומבה היה איש מקסים, 

וצריך היה להכיר אותו היטב כדי לדעת את זה”, מספר רווה. “אגב, מאחורי קולה של שרה, שהכריזה במערכון בקול עבה ושמן  ‘כל החברים לחדר האוכל!’ הסתתר גדעון לב ארי, לימים מנהל קול ישראל, שהיה גם בדרן לא רע”.

במקביל לכתיבה לרדיו כתב רווה הצגות בידור. שנים לאחר “חיי כלב”, הצגת היחיד הראשונה של יגיל, שהתבססה על מונולוגים שכתב רווה ל”חוחים וחיוכים”, עלתה הצגת “החיים הם לא ירח דבש”, שביים שמואל בונים, ובה התגלתה הפרטנרית של יגיל, חנה לסלואו.

“דני רווה הוא חצי מהקריירה שלי”, מציין יגיל. “יש לו תרומה אדירה בהצלחה שלי. כל מערכון שכתב היה כמו הצגה שלמה. הקהל דורש ממני עד היום מערכונים שהוא כתב לי לפני כמעט 50 שנה”.

הכוכב הבא של רווה היה ספי ריבלין. “'תכתוב לי משהו’, פנה אלי ספי, כאשר עד אז לא הכרנו”, משחזר רווה. “מהרגע הראשון הבן אדם הזה הקסים אותי. רוח התזזית שהייתה בו, במובן הטוב של המילה, עברה למה שכתבתי לו. ‘את מה שאתה כותב לי אני לא צריך ללמוד בעל פה’, אמר לי פעם, ‘כי נדמה לי שכתבתי את זה’. ההצגה ‘אגדות האחים גרימברג’, שבה כיכב ספי (ב־1980 - יב"א) הייתה הדבר הכי מצחיק שכתבתי אי פעם. זאת הייתה סאטירה חברתית מטורפת, מבוססת על אגדות עם”.
 

באמצע שנות ה־80 היה לרווה אינטרמצו עם הגשש החיוור: “כשהבמאי שלהם, יוסי בנאי, לקח פסק זמן מהם, קראו לי להיפגש איתם, להעלות רעיונות ולכתוב להם עד שיימצא במאי חדש. כשהם מצאו את מוטי קירשנבאום, כבר היו לי שני קלסרים מלאים בחומר. מהם יצאה תוכנית ‘בעבור חופן דולרים’, שבה היו מערכונים כמו ‘המשמר האזרחי’, ‘החוזרים מחו”ל’ ו’המצילים של ש”ס’. אני זוכר אותם כשלישייה נהדרת, שפעלה כמו שעון שווייצרי, כאשר המנהל שלהם, אברהם דשא, ניצח עליהם כמו מנצח בתזמורת”.
 

לרווה נותרה תחנה אחת אחרונה לפני שמצא את עצמו מחוץ לעניינים. 1989. “מוצ”ש”, אחת מתוכניות הטלוויזיה המצחיקות ביותר. מפגש חוזר עם ריבלין. “אבי אתגר, יוזם התוכנית והמגיש שלה, אדם מלא הומור עם ראש פתוח לרעיונות המוזרים ביותר, נראה היה לי כמו גרסה מעונבת של ספי”, אומר רווה. “היו שם ברדק בלתי נשלט, משפחה מטורללת שאין כמותה ואלי יצפאן, שהחל שם את הדרך למעלה בתור העוזר של ספי. קריאת ‘יו־סף!’ של יעל עמית לספי הייתה רעיון שלי”. 
 

בשנות ה־90 שינה הבידור את פניו. קם דור חדש של כותבים, ורווה נאלץ לזוז הצדה. “נפסקו הקשרים”, הוא מסכם בלקוניות. מכתיבת מערכונים עבר לכתיבת ספרים לילדים, שמצליחים להצחיק גם מבוגרים. “כשילדי, אוריאל ונעם, היו קטנים, נהגתי להקריא להם סיפורים עד שזה שעמם אותם וגם אותי, מה שגרם לי לכתוב להם בעצמי”, הוא מעיר.
 

השניים כבר גדולים. רווה חי כיום בשדה ורבורג, הרחק מההמון הסוער. אולי שם הוא נזכר כיצד לא המתין לסגירת קול ישראל, כדי להספיד את התחנה שגידלה אותו. זה היה לפני 40 שנה, כשבמלאת 100 שנה להמצאת הטלפון, כתב והקליט את “תפילת אשכבה לרדיו”, פרודיה טלפונית על תוכניות הרדיו, שהקדימה את מהפכת הטלפונים הניידים. נביא? “ממש לא”, בטוח רווה.