פוסט פייסבוק של עובד רשות השידור לשעבר, שתיאר את הכאוס במערכת לאחר הסגירה ולווה גם בסרטון, העמיק את הפצע שעוד רחוק מאוד מלהגליד. בתגובותיהם, חשפו עובדי רשות השידור לשעבר את הלחץ והכאב בימים שלפני ובימים שאחרי הסגירה החפוזה. הם, ששילמו בדמעות ובפיטורים בגלל מחדלי מנהליהם.
קובי פריג', מפיק ועורך לשעבר ברשת ג', כתב כי המתחם "נראה כמו אחרי יציאת מצרים" וציין כי את מפגשי הפיטורים קבעו לעוד חודש. "את העובדים זרקו מיד", כתב. "השאירו צוות של 5־6 אנשים שאמור להתמודד עם כל מה שנשאר שם. והם מחפשים עובדים לעזרה ב־30 ש"ח לשעה”.
“זו טראומה עבורי לכל דבר ועניין, פצע מדמם”, אומר ב', עובד ותיק ברשות השידור, “אני רואה שאנשים מלגלגים עלינו ורק מאחל להם באמת שיעמדו באותו מקום”.
אבל ידעתם שזה עומד לקרות.
“ידענו, זה נכון, אבל לא ככה. היו כל הזמן דיבורים על הארכה, ובסוף הודיעו לנו ב־SMS לפני עלייה לשידור. זו לא דרך לסגור עשרות שנים של שידור ציבורי, ולא, התאגיד הוא לא שידור ציבורי”.
הדמעות שלכם בשידור החי לא הותירו הרבה עיניים יבשות גם בקרב מי שצפו בכם מהצד השני של המסך.
“זה התסכול והלחץ של כל השנה האחרונה שהתפרקו, התחושה הזאת של חוסר סולידריות מצד הקולגות שלנו, התחושה שמי שהתקבל לתאגיד מדלג לשם בשמחה, כאילו כלום לא קרה, גם העליהום על השידור הציבורי, עלינו, כאילו כולנו מושחתים ועיתונאים גרועים, והחיבוק מנגד לתאגיד, שעדיין לא עשה כלום, שום הישג משמעותי, כן, זה בהחלט מוטט אותנו בסוף”.
הלכת לאסוף חפצים מהבניין? להיפרד?
“לא. באתי פעם אחת, והיחס היה כל כך משפיל, אסרו עלינו להיכנס ואז אישרו ואז שוב אסרו, וזה מקום שהיה הבית שלי. לא באתי יותר. ויתרתי על מעט החפצים שהיו לי שם, גם ככה נראה לי שהכל מיועד לפח”.
מה אתה עושה עכשיו?
“אני מובטל. אפילו לא מחפש עבודה, בספק אם בגילי מישהו ייקח אותי לעבוד, וזה אחרי מעל 20 שנים של ותק בעיתונות. והולך לפסיכולוג. הבנתי שאני חייב לדבר עם מישהו או שאתפוצץ. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אני עיתונאי שאין לו עיתונות. ישן עד 11:00, מנסה לא לראות חדשות ולא לשמוע”.
בין ייאוש לתקווה
יאנה עברי, תחקירנית זמנית במבט שני, מספרת על תחושה קשה ביום שאחרי: “הגעתי לבניין לעבוד כרגיל, כי המשכנו למרות הכל לעבוד עד ה־15 בחודש, וכבר היו על השער הראשי מנעולים. למרות שלא הייתי ברשות הרבה זמן, זה היה כמו בית בשבילי, מקום עם רמה עיתונאית גבוהה. היו לי דפיקות לב למראה המנעולים”.
לא שקלת לעבור גם את לתאגיד?
“הם פנו אלי אבל אין להם מחלקת תחקירים, כמעט לאף אחד היום אין מחלקת תחקירים בלתי תלויה, כמו שהייתה לשידור הציבורי. עד הרגע האחרון עבדתי על שני תחקירים גדולים. מי שנפגע מהסגירה הוא הציבור, לציבור מגיע תחקיר בלתי תלוי. גם אם טוענים שהמנהלים היו מושחתים, הרמה של העובדים הייתה מצוינת, צריך היה לפטר את המושחתים ולא לקבור את השידור”.
ארן רילנגר, מפיק מבט שני, ביטל את המינוי לעיתון הארץ בשנה האחרונה, והוא מספר על זה בכאב גדול: “לא יכולתי לשאת יותר את כתבות השטנה בעיתון על רשות השידור, כתבות שאין להן שום קשר למציאות. התקשורת כולה אתרגה את התאגיד ושכחה שיש כאן אנשים שהולכים הביתה אחרי עשרות שנים של עבודה. כתבות שגבלו בהסתה פרועה נגד עובדי רשות השידור, אנחנו פשוט לא עניינו אותם.
בתאגיד בכלל לא ניסו לקלוט אנשים לפי הכישורים שלהם, וכמובן, גם החלוקה בין מי התקבל ומי לא מאוד הקשתה על העבודה. עשו מכולנו מושחתים שמרוויחים משכורות עתק, בזמן שכל האנשים שעבדו סביבי הרוויחו משכורות רגילות ועבדו קשה מאוד”.
איך קיבלת את הסגירה?
“זה היה תהליך, לא חייתי בהכחשה, ועדיין, כשזה מגיע וזה סופי, זה קשה. במשך כל התקופה עברנו בין ייאוש לתקווה, ופתאום פשוט סגרו אותנו, הביאו לנו ארגזים, ‘תארזו ותלכו’”.
איך מתמודדים עם חוסר הוודאות והמתח?
“אני המשכתי לעבוד כל הזמן, ממש ברחתי לעבודה, זו היא התרופה שלי, גם היום, אחרי הסגירה, אני ממשיך לדאוג לספקים ולפרילנסרים שעבדו איתי. אחרים לא הצליחו שלא להתעסק בזה כל הזמן”.
איך נראים הימים שאחרי הסגירה?
“קשים, סגרו את השער למערכת בתל אביב במנעולים, הגעתי לבניין ברוממה ואנשים עמדו בחוץ ובכו, הרוח שלהם נשברה, ביום אחד סגרו את הבית. אומנם לי לא היו אשליות, אבל זה עדיין קשה. אני מתהלך בתחושה מאוד קשה כלפי העמיתים בתקשורת בישראל וגם בתחושה שנעשה עוול להרבה מאוד אנשים”.
“מרגיש שאני בוגד"
דורון שפר, כתב קול ישראל בחיפה, מקווה שעובדי הרשות יצליחו, למרות הכאב, להמשיך קדימה. "האמת היא שחודשים ארוכים חיכיתי ליום הסגירה וליציאה לדרך חדשה", הוא אומר, "לא מפני שסברתי שצריך היה לסגור את רשות השידור, ממש לא. סגירת הרשות הייתה פשע ועוון שאין להם כל תקנה.
היא הייתה מיותרת, מרושעת, זדונית ובעיקר צינית נורא ונעשתה ללא כל מחשבה לא רק על היום שאחרי, אלא בעיקר על כל מה שלפני. משום מה, סברו חברי הוועדה (ועדת לנדס – הוועדה לבחינת המתווה לשידור הציבורי העתידי – ת"ד) שדי בפיצויים מוגדלים למאות עובדים ותיקים, כדי לרצותם ולסלקם הביתה בחדווה. וגם סברו ברוב יהירותם וניתוקם, כי אם יתקבלו כמה מאות עובדי
הרשות לתאגיד וישמרו על עבודתם - גם בכך ייעשה צדק. שתי ההנחות שגויות ומוטעות. היחס המשפיל כלפי כל עובדי רשות השידור באשר הם - לרבות אלה שכן התקבלו לתאגיד - מלמד שלא כוונת הכלה הייתה בהקמה, אלא כוונת הפרד ומשול. באופן אישי חיכיתי לסגירה, פשוט כדי לחתום פרק ארוך ומתיש בן עשר שנים ולצאת לדרך חדשה. לכן העיכובים החוזרים והנשנים במועד הפתיחה רק העיבו עוד יותר על האווירה העכורה גם כך בקרב העובדים והוציאו להם לחלוטין את האוויר שעוד נותר בריאות. לא כך נפרדים מעובדי ציבור, ובוודאי שלא כך מקימים גוף חדש. אבל זה כבר מאחורי ופני לפנים".
ניקי שמעון עשור, ששימש כעורך בכיר ברשות, ידע כבר לפני שנה וחצי שעתידו בתאגיד מובטח, ולמרות זאת, גם היום, ממקומו הבטוח, הוא סבור שהמהלך היה מיותר. “לא היה צריך לסגור את הרשות, אלא לתקן את הכשלים”, הוא אומר, “כמות הכסף שיוצאת על התאגיד הייתה יכולה לסדר את זה. אני אומר את זה היום בבירור, למרות שאני מועסק בתאגיד וידעתי מראש שעתידי מובטח. צר לי על החברים שלי שנשארו מחוסרי עבודה”.
ע’, שעתיד כנראה להשתלב אף הוא בתאגיד, מספר גם הוא על ימים קשים: “עד כמה שהתקופה לפני הייתה קשה, האחרי קשה יותר. חברויות מתפרקות, בעיקר אם הלכת לתאגיד. יש לי תחושה שפירוק הרשות נועד לסמן לנו משהו, עדיין לא ברור לי מה”.
אתה בקשר עם החברים מהרשות?
“כן, אבל אני מרגיש שאני בוגד. לא סיפרתי להם שאני מועמד לתאגיד. מצד שני אין לי ברירה, אני חייב למצוא עבודה. זו תקופה של להשפיל את הראש ולזרום הלאה כדי לשרוד. וזו לא מחמאה לעיתונות כאן”.