הישרדות: אף אחד לא באמת מודח, אז העלילה תימשך עד אין קץ

את הפרק של אתמול מ"הישרדות" אפשר לסכם בכמה משפטים. רז נסים היה כל כך רעב, שהוא רצה לתת ביס לאחת הבנות, אבל החליט שזה רעיון גרוע ועדיף לחכות למשימת הפרס ששם הם בטח ינצחו כי אף אחד לא יוכל עליו. למרות שהיה חלש אחרי כמה ימים שלא אכל, הוא אזר את שארית כוחותיו וכמו טרזן הרים בזרועותיו החסונות את כל הבנות מעל המשוכות, כמו שבקלות הוא מבקיע כדורים לתוך הסל, אך למרות הכול הקבוצה שלו הפסידה. 

הוא קילל במרץ וכמעט הרביץ לאלון מהקבוצה השנייה כי הוא לא סובל אותו, וחזר למחנה שפוף ודואב כאשר גרגרי האורז הבוהקים כמו פנינים עליהם חלם בלילה, הופכים לאבק ונעלמים בין ערפילי הבוקר אי שם בינות עצי הקוקוס. כששכבו כולם לישון, התגודדו הבנות כפיות עם הבנים ונצמדו אליהם חזק, מפחדות שמא רז יבצע בהן את זממו ויתפוס להן חתיכת יד או פולקע ויתחיל ללעוס. אף אחד לא ישן באותו לילה בגלל הרעש של קרקורי הבטן של רז.

ואז תפנית בעלילה. על פי הוראה מגבוה, יוסי, איש המכירות הידוע לשמצה, נשלח לפגוש את ענבר מהקבוצה השנייה בשביל משימת סחר חליפין, כנהוג אצל כל שבט אינדיאני שמכבד את עצמו. ענבר טובת הלב והפראיירית ויתרה ליוסי בקלות בלתי נסבלת על הסיר ואבן האש, היא אפילו שכנעה אותו לקחת אותם. כשיוסי חזר למחנה עם חיוך רחב של "איך ענבר אכלה אותה", רצו לקבל את פניו חברי הקבוצה בדילוגים קלים ועל רקע שקיעה יפהפייה ושמעו מפיו על גאוניותו בנושא מקח וממכר ואיזה קרב חכם ואמיץ הוא ניהל מול ענבר, שלא רצתה להיכנע לשכנועיו. 

רז הרשה ליוסי לשבת בין ברכיו 

רז כל כך שמח שסוף סוף משהו יתבשל בסיר, גם אם זה יהיה רק מים, שהוא הרשה ליוסי לשבת בין ברכיו, כאות לידידות הגדולה ביניהם. מי היה מאמין שלקטע הזה בסיפור יהיה סוף טראגי. מרוב שהם נורא השתדלו והתאמצו להדליק אש עם האבן, היא נשברה.  

למחרת, הרבה "כיפק היי" של חברי הקבוצה השנייה וצהלות שמחה על כמה שהם נפלאים ומאוחדים, למרות שעדי שונאת נורא את ענבר ומנגיסטו שונא את זהבי וחושב שהוא קלוץ נפוח שיותר מדי חושב את עצמו ומדבר אל כולם כאילו היו ילדים טעוני טיפוח. על אף המוראל הגבוה, הפעם הקבוצה הזאת הפסידה במשימת הפסלון בגלל כל האורז שאכלו שגרם להם לעצירות קשה. רז מהקבוצה השנייה זקף את הניצחון לזכותו כי יש לו ריבועים בבטן, למרות שהיו אלה ורד ושגיא שפתרו את הפאזל. 

כל עונה, אותן משימות, אותה דינמיקה ואותו השבט בשינוי אדרת. פעם קוראים לו האו, ופעם מיאו ואם חשבתי בפרק הפתיחה שלא יהיה יותר "אי המתים" וכל מודח יעזוב מיד לצמיתות, התבדיתי. דניאל המודחת נשארת עד להודעה חדשה, וכך כל המודחים אחריה, מה שיאריך את העלילה עד אין קץ, ולמי יש כוח לקרא ספר של 1000 עמודים במקום משהו קצר ולעניין שמשאיר טעם של עוד. 

עדיין אני מייחלת ל"הישרדות" אמיתית שבה זורקים אנשים על אי בודד בלי אבן אש, בלי מחסה ובלי אורז עד שיהיו כל כך רעבים שאפילו תולעים מגעילות ושמנות יערבו לחיכם.