"אני מאוד כואבת את כאבם, אבל מאוד שמחה בשמחתנו", אומרת בר ליוסי בקשר להדחה של אלון שהפתיעה לרעה את ורד, נתי ומיכל. עוד לא נאמר משפט חכם יותר שמתאר בדיוק את הצביעות החברתית של כל המשתתפים בכל ריאליטי באשר הוא. אז בר, את שמחה או כואבת? אולי תחליטי. אי אפשר להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. הייתי רוצה שיום אחד יקום המתמודד שלא ידבר סחור סחור ולא יהיה אמיץ רק כאשר הוא לבד מול המצלמה ומבטא את רגשותיו האמיתיים, אלא הוא ישיר ואמיתי ולא מתבייש להגיד לכולם בקול רם וברור: אני שמח שפלוני הודח והצלחתי להציל את עצמי. אם בר הייתה נוהגת כך, הייתי אומרת עליה שהיא גבר שבגברים.
בר היא לא היחידה שאין לה את האומץ להגיד להם באמת מה היא חושבת. כל אחד מהם מסתתר מאחורי חנופה מזויפת ופיו וליבו אינם שווים. ענבר לא שוכחת לאמיר שבהתחלה הוא רצה להשפיע על כולם להדיח אותה, ועכשיו הוא רוצה לכרות איתה ברית. במקום להגיד לו שרק יחלום שהיא תהיה בברית איתו, היא מסתבכת בתירוצים שונים ומשונים.
גם מיכל יכלה לחסוך לעצמה את כל ההתפתלויות סביב השאלה עם מי היא רוצה להיות בברית, וכבר מההתחלה הייתה צריכה לחשוף בפני כולם שליבה נוטה להתחבר עם יוסי, שאותו היא מחבבת, ואילו נתי הוא לא ה"קאפ אוף טי" שלה.
אז מתי יקום המישהו הזה בכל משחק ריאליטי שהוא, שיאמץ את האסטרטגיה של גילוי לב וכנות מוחלטים למול יריביו במקום התחמקות מהם?. הוא אפילו עלול לגלות שלטווח הארוך, זאת אסטרטגיה משתלמת שתעניק לאישיותו הילה של כריזמטיות וכבוד, כאשר האחרים יתחילו להעריך את אומץ ליבו על היושרה. בינתיים, כולם משחקים אותה אוהבים אחד את השני מן השפה ולחוץ, במקום מן הלב.
קוטג' מרפא את הלב
"הם שברו אותי אתמול", בוכה ורד ומתכוונת לתרגיל שעשה להם יוסי כאשר הציל את בר והדיח את אלון. עד עכשיו אני לא מבינה את שברון הלב שלה. "תמיד מישהו צריך להיות מודח, זה המשחק", מסבירה לה בר ומוכיחה בדבריה שהיא בוגרת יותר מורד המתיימרת להיות זקנת השבט ולא מבינה בשביל מה היא בכלל הגיעה לפיליפינים לשחק בגנון. בשביל מה באמת? לא ידעת שזה משחק שבו כל פעם נופל חייל אחר?
עוד דוגמא לשקר, כי ממש רגע אחרי האבל שנפל על ורד עם לכתו של אלון, היא שמחה וצהלה כאשר תחבה אצבעותיה לתוך קוטג' 5% וזללה בתיאבון רב עם חלה מתוקה (לא סתם הסינים רכשו את "תנובה" - הם הכירו את סוד קסמה של הגבינה תוצרת כחול לבן) ואלון נעלם מהר מאוד אי שם בתהום הנשייה.
ורד הייתה זוכה יותר להערכתי דווקא כזקנת השבט, אילו הייתה מפגינה בגרות ואומרת שהיא באה לשחק את המשחק בשביל עצמה בלבד ושעליה לשרוד בו כל עוד נפשה בה, גם אם יודחו אנשי ברית שלה, ושאת הסנטימנטים למתמודד כזה הוא אחר היא משאירה לזמן אחר כאשר יחזרו לישראל.
ענבר לעומת זאת, סגורה לגמרי על המטרה שלשמה היא הגיעה להישרדות. אותה ענבר, שלאחרונה מתחילה לגרום לי לעקצוצים מוזרים בכל הגוף, גם בגלל שהיא מעצבנת עם צרחות העידוד שלה שכבר גובלות בהשתוללות מתלהמת או בהתקף אמוק מדאיג (מה שהוציא את יוסי מדעתו, אך לטעמי הוא היה עדין מדי כשצעק לה שתסתום), מסבירה לאמיר שיש אנשים שבאים למשחק בשביל המיליון, ויש כאלה שבאים בשביל ה-"מעבר לזה". הא? מעבר למה? לאוקיינוס? שירו כולם יחד ילדים: "מיי בוני לייז אובר דה אושן".
היחידה שלא הסתירה את רגשותיה אמש הייתה טניטה. בעוד השבט שלה האו, מבואס עד עמקי נשמתו, אבל עדיין מוחא כפיים לשבט מיאו על הצלחתו במשימת החסינות, היא היחידה שעיקמה את האף ולא התביישה להראות שהיא ממש לא מפרגנת: "חכו חכו, אל תשמחו כל כך מהר, יהיו עוד משימות" היא זרקה לעבר השבט היריב. רגע נדיר של כנות בתוך סבך השקרים והעמדות הפנים.