שתי כתבות מרגיזות בערוצים שונים שודרו השבוע, ובאמת לא יפה מצד המערכות שטרדו כך את שלוות הצופים. בכתבה האחת, ביום ראשון בערוץ 10, ראיין אלון בן דוד את סגן הרמטכ"ל היוצא, האלוף יאיר גולן, אגב סיור בגבול הצפון ותצפית לעבר סוריה הרותחת. "אנחנו חיים בשתי פלנטות שונות (הישראלים והסורים - ד"ב), ולמרבית אזרחי ישראל אין מושג מכך", חימם האלוף גולן את הלב, והתכוון שאין לנו מושג איזה גיהינום שם, וכמה קשה צריך לעבוד כדי שכאן, אצלנו, יהיו החיים איכשהו שפויים.
בדיוק באותה שעה שודרה בערוץ 11, כאן, במסגרת הסדרה "מבוצרים", כתבה שבין השאר מתארת את הפגיעה הכלכלית והאנושית האנושה שנגרמה לבאקה אל–גרבייה שבתחום ישראל ולאחותה ברשות הפלסטינית באקה אל–שרקייה בעקבות בניית הגדר שעוברת ממש ביניהן.
איכשהו שתי הכתבות גם יחד גרמו לקורקבן שלי להתחיל לרעוד. היה משהו מקומם בכך שסתם ככה בליל קיץ חם, בעוד אני שרוי לי בשלוות ביתי הממוזג, מתלבט בין אבטיח לגלידונית, מתפרצים לחדר סגן הרמטכ"ל, מלווה באנשי צמד הבאקות, ומתחילים להזכיר לי בקול גדול את דבר קיומו של איזה מזרח תיכון מסביב, מופרע ורצחני ושותת דם. וכאילו לא די בכך, קופץ לתמונה איזה סכסוך ישראלי–פלסטיני ישן שכבר מזמן שכחתי ממנו.
צריך להודות: הסכסוך הישראלי–פלסטיני (להלן הסי"פ) משעמם את הרוב פה. ניסינו לפתור אותו, לא הצליח (בלי להתווכח מי אשם), אז עכשיו אנחנו מתייחסים אליו כאילו הוא לא קיים. אני לא חושב, משמע אני לא קיים. סגרנו את הסי"פ מאחורי גדר, כמו שסגרנו את דאע"ש מאחורי גדר, קנינו אבטיח וגלידונית, ועכשיו אנחנו חיים בדמוקרטיה משגשגת ומלאת שמחה. יש מכביה, יש מצעד הגאווה, ירושלים מאוחדת לנצח, החיים יפים.
עד שמגיעה כמובן התשקורת העוינת הזו ובערב אחד מטיחה בנו את המציאות בפנים. בשביל זה הקמנו תאגיד? מתי כבר יסגרו את ערוץ 10?
אלון בן דוד עם סגן הרמטכ"ל (ערוץ 10), "מבוצרים" (כאן), יום א', 9.7