כפי שצפיתי קרה. נוצרה ברית בנות בין מעיין ליריבותיה. אפילו ורד, שעונה שלמה השמיצה את מעיין ולגלגה עליה, כאשר בעקיפין היא גם לא מסתירה דעתה משרת התרבות שמעיין הייתה הדוברת שלה, לפתע רואה במעיין אחות לצרה ובעיקר לניצחון הסופי. הרעיון שרק בנות יגיעו לגמר מתחיל לקסום להן, אלא שמה שהן לא יודעות הוא שמעיין פירשה אחרת את הברית הזאת: "הבטחנו אחת לשנייה שבנות לא מדיחות בנות, רק בהדחה הקרובה", היא מסבירה מאוחר יותר לשגיא המופתע מהמהלך.
בעוד ששגיא ויוסי נשארו בבדידותם הזוהרת, מעיין עשתה עבודת שטח ודאגה ליחסי הציבור שלה, בעוד מהלך חכם מצידה. אני תוהה אם אבא שלה, ששילח אותה מביתו בצעירותה, עשה זאת על מנת לזרוק אותה לתוך סבך החיים, כדי שתתחספס ותלמד לשרוד. אם כן, התוצאות נראות היום בשטח.
וכך, כאשר נאום נתניהו עדיין מהדהד ברקע, שבו הוא לא מפרט למי הוא מתכוון כאשר הוא אומר "הם", אך מובן מאליו שהכוונה היא למתנגדיו, בהישרדות פאלאוון יש "הם" ו"אנחנו" מאוד ברורים.
אממה? ענבר שוקלת לטרוף את הקלפים ואולי להדיח את נתי מהקבוצה שלה, כי יוסי שכנע אותה שעדיף בלעדיו. אותה ענבר שלא מזמן נשרכה מאחור כשהיא נשענת על גבו של זהבי, אחרי זכייתה בשרשרת החסינות, מרגישה כמו אווה פירון מארגנטינה וחושבת שהיא מנהיגה בכל רמ"ח איבריה, ושרק על פיה יישק דבר. על כן, היא נושאת לאחרונה נאומים ארוכים ומתישים לאומה.
בינתיים, על אי המתים אמיר בדיכאון עמוק בשל הפאשלה הצורבת שעשה כאשר היה בטוח שליוסי לא היה פסלון חסינות, ובכך חרץ את גורלו וגזר על עצמו הדחה מיותרת ומשפילה מבחינתו, אחרי עונה שלימה שבה נלחם על מקומו וכבודו העצמי. נקודת הפתיחה שלו, כאשר ייאלץ לגבור על מנגיסטו בדו קרב הקרוב, תהיה חלשה, בגלל שמנגיסטו נחוש, זריז ובעל תושייה. בנוסף, חבריו של מנגיסטו, שהשאיר מאחור, תומכים בו מרחוק, בעוד שלאמיר בעצם אין אף חבר אחד אמיתי, והדבר היה ניכר ביותר כאשר הודח וחברי קבוצתו הגיבו באדישות מוחלטת. מלבד זאת, מנגיסטו לא שכח שאמיר סימן אותו בעבר והמוטיבציה לנצח אותו רק תגבר.
נדמה היה שהמכירה הפומבית בניצוחו של גיא לא תסתיים לעולם, וההתלהבות מכמה כדורי פלאפל או שקשוקה, עוררה אצלי את השאלה - למה צריך להרעיב אותם עד כדי כך כמו אסירים בכלא טורקי?
גם מחיאות הכפיים לה זכו כולם כאשר נשקלו בפרק הקודם וגילו שהם השילו מעצמם הרבה קילוגרמים (כאילו משאת נפשו העיקרית של כל מתמודד כאשר הגיע אל האי הייתה להיראות כמו הצל של עצמו), עוררו בי אי נוחות. אז בואו נעודד רזון, כי הוא יפה, ולעזאזל עם כל סיפורי האנורקסיה שמספרת לנו הטלוויזיה, שבמקביל גם משדרת תוכנית המרעיבה את משתתפיה.
היה מרגש לראות את דגל ישראל שיוסי רכש במכירה הפומבית מתנופף על חוף קסום בפיליפינים. מרגש אף יותר היה לשמוע את המנון "התקווה" אותו שרו בהתלהבות שמונת השורדים, עד לאותו רגע שבמקום לתת כבוד לדגל בעמידה מכובדת, הם התחילו לנופף ידיהם כלפי מעלה בתוקפנות, כאילו הם נלחמים באויב סמוי. בדיוק כמו אותה תזמורת שמנגנת יפה, כשלפתע משמיעה החצוצרה זיוף צורם ומקלקלת את כל הקונצרט.