אפרים קישון המנוח כתב פעם שאנשים הולכים ללונה פארק ועולים על מתקנים מתוך אהבת הסבל. אני יכול לאשר שלפחות מבחינתי זה נכון. רכבת הרים שנוסעת הפוך בירידה תלולה - הרגליים למעלה, הראש למטה - מיועדת לדעתי לאוהבי דיכאון ושקולה להבנתי מבחינת ההנאה שהיא מייצרת לצפייה בסרט אימה.
יש אנשים שלא חושבים כמוני. זה בסדר, זו דמוקרטיה. לי, באופן אישי, גורמת הצפייה בסרט אימה לחוסר שקט. במקום לשבת במנוחה אני דרוך מול המסך, מזיע, מנסה לנחש באיזה רגע תקפוץ בצרחות מן החשיכה דמות מפלצתית ותדקור, תרטש, תבתר וכיו"ב מעשים טובים, לא עושה לי טוב.
אני לא מתבייש לומר: אני אדם ענוג. מעדיף את ג'ו ופגי סו יושבים על שפת הנחל, זהרורי שמש משתברים על פני המים הזורמים בשלווה, וג'ו קולע חרציות בשערה של פגי סו הדומעת ומתוודה על אהבתו אליה - על פני חמישה סטודנטים היוצאים לבלות סוף שבוע בטירה מסתורית ומישהו מנסר אותם זה אחר זה.
ל"חדר 104" הגעתי ממש לא בכוונה. סיור שגרתי ברחבי השלט הוליך אותי לתוכנית בשם "זוג מנצח VIP", שבה ראיתי זכר ונקבה צעירים עומדים על מוטות גבוהים ומעבירים דבר מה זה לזה, והנקבה אומרת כל הזמן בפחד "מאמי, מאמי". רגעים כאלה בדיוק הופכים אותי לבר תחרות אפילו ליוסיין בולט במהירות שבה אני נמלט לערוץ אחר, לא חשוב איזה, וכך הגעתי ל"חדר 104".
"חדר 104" הוא חדר במוטל. אותו חדר שבו מדי פרק מתרחשת אפיזודת אימה שונה. בפרק הראשון שמרטפית עוברת חוויית אימה על ידי הילד המשמורטף. בפרק השני שליח פיצה נחטף בידי זוג מטורלל. בפרק הראשון יש מעט תבלין אימה באוויר. הפרק השני סתם תפל. בסיכום האימה, גפיו של איש לא מנוסרות ממנו, איש לא מתגלה כערפד מכוכב אחר או מבית הקברות הסמוך. מדובר כאן אולי בפיצוחי אימה.
גם מוטיב השימוש באותו חדר, 104, לא משחק בינתיים תפקיד. פעם אחת, בזמן שצפיתי בפרק השני, אומנם חששתי שמחדר האמבטיה המוכר יגיח ראלפי, הילד המופרע מהפרק הראשון, אבל בינתיים לא קרה דבר הקושר בין הפרקים.
אפרופו אפרים קישון, אם לסכם את חוויית הסבל באופן המדויק ביותר, הייתי ממליץ לחובבי הז'אנר ללכת על סדרת האימה העסיסית והממוקדת יותר, "זוג מנצח VIP".
"חדר 104", ימי שבת, סלקום TV, יס OH, הוט HBO
מה יהיה לנו: סרט משעמם. מאוד משעמם. מאוד־מאוד משעמם. אישה שפושטת ולובשת זהויות לאורך חייה חוזרת לפגוש אדם שהכירה לפני 15 שנה ויכול לספר לה על זהותה המקורית. זה מלהיב כמו שזה נשמע.
ברוח המסתורין והאימה שנחה עלי, החלטתי להיות אמיץ ולהכפיל את הסיכון. בדף יחסי הציבור שהגיע אלי נכתב כי "אנונימית" היא "דרמת מסתורין אינטליגנטית, אינטימית ורומנטית". משקשק, וגם נרגש, התיישבתי מול המסך, מוכן בכל רגע לדמוע ו/או לברוח בצרחות.
מה רבה הייתה הפתעתי כשהתעוררתי מהתרדמה הכבדה שנפלה עלי בערך 20 דקות לפני סיום הסרט. לא דמע היה על פני, גופי לא רעד מפחד, רק שרירי הפה שידרו לי כאב שנגרם, בשל מה שהבנתי מעט אחר כך, כתוצאה מפיהוקים בלתי פוסקים.
"אנונימית" הוא סרט משעמם. ליתר דיוק "אנונימית" הוא סרט משעמם מאוד. הוא ישודר במסגרת פסטיבל הקולנוע של יס, שיעלה לטלוויזיה סרטים שדילגו על מסכי הקולנוע בארץ. כשמדובר ב"אנונימית", ברור מדוע לא נרכש בידי בית קולנוע כלשהו.
הסרט מספר על אישה שאחת לזמן מה חשה צורך לפשוט את זהותה הנוכחית, פיזית ורגשית, עד שהיא עצמה תשכח מי הייתה, ולהיכנס לנעליה של זהות מומצאת חדשה. 15 שנה אחרי שעשתה את המעשה בפעם הראשונה, היא מרגישה צורך לפגוש מישהו שהכיר אותה פעם ודרכו ללמוד דבר מה על עצמה.
גם כסרט סינמטקים "אנונימית" הוא רעיון בלבד. הוא סרט חסר התרחשות לחלוטין, פטפוט אטי ומתמשך לכל אורכו, חסר פסגות או דרמה כלשהי. המנעד הרגשי של "אנונימית" מזכיר אק"ג של אדם חסר הכרה. מרגע שהצופה מבין שאין התעוררות כלשהי הממתינה מעבר לפינה, הסרט מתחיל לעצבן, והמפלט היחיד שמתאפשר הוא לחיץ הפאסט פורוורד בשלט. שעה עם "אנונימית" ובא לי סרט אימה.
"אנונימית", 15.8, יס 3