דוד דביר: "אני לא בחרתי להיות בריאליטי, הריאליטי בחר בי"

דוד דביר (68) הוא רקדן ומורה למחול. נולד בקיבוץ נחשולים. את דרכו המקצועית החל בבית הספר למחול בת דור, וכבר בתקופת לימודיו הופיע כרקדן בסרטי הקולנוע "ישו כוכב עליון" ו"קזבלן". היה הסולן של הבלט הישראלי, להקת בת דור ולהקת בת שבע, שאותה ניהל אמנותית שבע שנים. עוד בין תפקידיו הבולטים: מנהל אמנותי של הפרויקט "הרמת מסך", חבר הוועדה למחול באמנות לעם, מבקר מחול במחלקת האמנויות של קול ישראל, חבר במועצה העירונית לאמנויות של עיריית תל אביב־יפו, חבר הוועדה המקצועית של קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב ומרכז מגמת המחול בבית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין בגבעתיים (מ־1989 ועד היום). לאורך הקריירה זכה בפרסים יוקרתיים, בין היתר בפרס "כינור דוד" לרקדן השנה בשנת 1980. בימים אלה משתתף דביר כשופט בתוכנית הריאליטי “רק רוצים לרקוד”, לצד אנה ארונוב, עדן שבתאי ועידן שרעבי. נשוי לדליה, מורה למחול, אב לשתי בנות וסב לנכדים.



האם היום, לאור ניסיונך, יש יצירות מוקדמות שלך שהיית משנה?
“בהחלט. לכל אדם שיוצר עבודה כלשהי, לאחר שהיא מופיעה או רצה תקופה ארוכה על הבמה, ואף מחדשים אותה לאחר תקופה נוספת, יש רצון לשנות, לרענן, להוסיף ולהוריד קטעים, ולפעמים אפילו לשנות קטעים מוזיקליים".

הגעת מהפריפריה והצלחת לכבוש את העיר הגדולה. זה קרה ביודעין או בלי משים?
"כשהחלטתי ללמוד לרקוד בצורה מקצועית, לא ידעתי בכלל לקראת מה אני הולך ואפילו לא ראיתי מופע מחול אחד. עם תום שירות החובה הצבאי, חתמתי קבע על מנת שיהיה לי כסף לשכור דירה בגבעתיים כדי ללמוד בכל יום כשחזרתי מהבסיס. הופתעתי מאוד לגלות מה זה מחול מקצועי ולראות שכולם מעודדים אותי, מחמיאים לי ונותנים לי ללמוד באמצעות מלגות. זו הייתה שנה של שיכרון חושים של ממש, כשהבנתי שאני מיישם את החלום שלי ומגלה מה זה מחול מקצועי. אומנם זה היה עבורי כמו חלום, אבל לא היו לי מטרות מוגדרות כי לא ידעתי על קיומן".

מתי נולדו אצלך האהבה והתשוקה לרקוד?
"הן קיימות אצלי מהיום שאני זוכר את עצמי כילד בן 6־7. די התביישתי לרקוד באופן חופשי. כשעברתי ללמוד בפנימייה, נחשפתי לריקודי עם, והציפייה לחזרות ולהופעות היו בהחלט הזמן שלו הכי חיכיתי בשבוע".

איך מתפרנסים ממחול בארץ?
"ממחול אי אפשר להתפרנס כמו שצריך, אלא אם הרקדן הוא כוכב וסולן שחייבים אותו ליצירות, ואז הוא יכול לבקש איזה שכר שנראה לו, והוא גם יקבל אותו. אבל להערכתי בכל העולם יש לא יותר מ־30 רקדנים כאלה, והם בעיקר רקדנים בסגנון קלאסי שהוא הקשה מכולם. רקדני מחזות זמר בארצות הברית, בלונדון ובאוסטרליה מצליחים לחיות מהשכר, אבל לפרק זמן מצומצם של שנתיים־שלוש. כל הרקדנים מחפשים הכנסה נוספת, אחרת קשה להם לשרוד".



“לימדתי כדי לשרוד"
התדמית שמטפח דביר בטלוויזיה שונה מהתנהלותו בחיים הפרטיים. הוא ידוע כאחד משופטי הריאליטי הקשוחים, מעוררי האימה ובעלי חוש הביקורת הנוקב ביותר שהיו במחוזותינו. “אני ממש לא איש רציני מדי, אני מלא הומור, ציני לגבי עצמי וכלפי הסובבים אותי ומאוד אוהב לצחוק", הוא אומר אך מבהיר: “כל זה עד שאני צריך לעסוק בתחום שלי: לערוך חזרות ואימונים ולתת חוות דעת מקצועית. בחיים המקצועיים אני הופך רציני וחד־לשון, שלא עושה חשבון לאף אחד. אני מאוד ביקורתי בפן המקצועי, אפילו כלפי הקרובים אלי ובטח שכלפי עצמי".


נדמה כי החינוך הוא בדמך. האם בשל סיבה זו בחרת להיות שופט בריאליטי ריקודים?
"החינוך למחול ממש לא היה בדמי. התחלתי ללמד משום שהשכר של רקדן לא הספיק כדי לסגור את החודש, בטח כשהייתה לי משפחה לפרנס. לימדתי כי הייתי חייב לשרוד. בכל התקופה שבה רקדתי מקצועית בכל הלהקות, גם לימדתי בזמני הפרטי להשלמת הכנסה. את אהבתי ללימודי מחול התחלתי לגלות כאשר סיימתי את תפקידי כמנהל אמנותי של להקת בת שבע. החלטתי לתת לנוער את המיטב ואת כל מה שלא נתנו לי כנער ואת כל מה שלא השקיעו בי. הרגשתי, ואני עדיין מרגיש, שמדובר בשליחות. לתת מהידע והניסיון שלי לכל מי שיש לו פוטנציאל להיות רקדן מקצועי. אני לא מלמד תלמידים שאני לא רואה בהם סיכוי כלשהו למקצוע.



"אני לא בחרתי להיות בריאליטי, הריאליטי בחר בי", מוסיף דביר. "נשאבתי לזה כמו רוח חזקה כי הבנתי שזה גשר נפלא להגיע להרבה ילדים מוכשרים שלא מעזים לנסות להגיע לסטודיו מקצועי כמו תיכון תלמה ילין, שם אני מלמד ומנהל עם צוות מורים 29 שנים. ריאליטי לעולם לא מתיש אותי ולא יתיש אותי, אני בנוי לזה באופן מושלם".

אפשר בכלל לשפוט ריקוד? זה לא משהו אינדיווידואלי?
"אפשר, ועוד איך אפשר, לשפוט ריקוד. זה הרבה יותר קל מלשפוט שירה, כי יותר ברור מה טוב ומה לא מספיק טוב. ריקוד לא מסתכם בחיבור תנועות; יש המון מרכיבים לשפוט את התנועה: בחירת המוזיקה, בחירת התנועות והשילוב שלהן במסגרת המוצגת, באיזו טכניקה הרקדן משתמש ואם בכלל יש לו טכניקה. למעשה, כל אחד יכול לרקוד כמו שכל אחד יכול לשיר, אבל כמו בניין טוב שיש לו יסודות טובים, גם רקדן עם יסודות קלאסיים טובים יוכל לרקוד כמעט הכל".

היו מקרים שבהם הרגשת שהגזמת בביקורת שלך?
"כאשר רקדנים מגיעים לאודישנים ומחכים לביקורת ולמוצא פיו של הבוחן, עליהם להבין שיש בזכותו להגיד כל מה שנראה לו נכון. אני לא עושה הנחות ואני לא יכול לצפות ברקדן שמזלזל במי שבוחן אותו, או מגיע עם עודף ביטחון וחושב שהוא חסין בפני ביקורת. גם במבט לאחור, אני לא מרגיש שהגזמתי בכל השנים שבהן שפטתי ובחנתי מחול מקצועי".




בא לקדם
כאמור, ביום שני האחרון אירע מהפך משמעותי בתוכנית שבהשתתפותו של דביר: הלהקה שלו נסגרה, והוא חזר להיות שופט “רגיל” מן המניין. במסגרת חוקי הפורמט, להקה שנשארים לה שני מתמודדים בלבד נסגרת, ומנהל הלהקה הופך להיות שופט ניטרלי ולא מנהל להקה.

לנוכח העובדה שהלהקה שלך נסגרה, האם היה שווה לעבור איתה את כל הדרך הארוכה הזו?
"הלהקה שלי אכן נסגרה כי הקהל לא בחר בה. היה שווה מאוד כי אני לא הגעתי בשביל דוד דביר או בשביל להיות סתם מנהל להקה; באתי בשביל לקדם את המחול המקצועי בארץ, שיהיה על המרקע בכל בית לפחות פעם בשבוע, שיהיה שיח על מחול מקצועי ושתהיה מודעות למחול ולמקצוע המאוד מיוחד הזה".

האם בתקופות שידור יש עלייה במספר הפונים למחול, והאם זה לטובה?
"התוכנית 'נולד לרקוד' שודרה בפברואר־מרץ, וזה גרם להרבה תלמידים להגיע למבחנים למגמות מחול בארץ, במיוחד בנים. כעת התוכנית משודרת בקיץ, כך שאין עדיין קנה מידה. נוכל לדעת רק בחודשים ינואר־פברואר כאשר שוב ייבחנו תלמידים למגמות מחול. מה שבטוח זה שבסטודיו הפרטי של הרבה מורים תהיה נהירה".



מה בעצם ההבדל בין "נולד לרקוד" לפורמט העכשווי?
"יש הבדלים משמעותיים מאוד. מדובר בשתי תוכניות שונות לחלוטין. ב'נולד לרקוד' לא היו מנהלי להקות אלא רק שופטים, היו רקדנים שהגרילו עם מי הם יופיעו בתוכנית, והמשימות היו פשוטות מאוד - בעיקר לרקוד ובעיקר מודרני. לא היה היפ־הופ בכלל, והנבחנים לא השתמשו בסגנון כדי להגיע לתוכנית. ב'רק רוצים לרקוד' יש הרבה יותר כוריאוגרפים, והצילומים הרבה יותר מושקעים. התחרות היא לא רק בין הרקדנים, אלא גם בין מנהלי הלהקות שלהם".

מה דעתך על דרכם של השופטים האחרים, הקולגות שלך לתוכנית?
"דעתי על מנהלי הלהקות האחרים היא שכל אחד למעשה קיבל קבוצת רקדנים שבחרה בו מתוך הרבה אפשרויות. כל מנהל להקה בחר יוצרים כוריאוגרפים, וזה היה עניין של מזל, יותר מאשר כישרון או בחירה במי שינצח. אני לא חושב שבהכרח מנהל הלהקה יקבע מי ינצח".