את יום הולדתה ה־40, שיחול החודש, הדר לוי לא מתכוונת לבזבז על מחשבות טורדניות כמו קמטים, שערות לבנות, בדיקות ממוגרפיה ועייפות חומר כללית. זה לא רק מפני שבנה אור, בן השנה, גורם לה להתרוצצויות אינסופיות - היא באמת לא מבינה על מה המהומה הגדולה. “כולם עושים עניין מהגיל הזה”, היא אומרת.
“נכון, זה מספר עגול ונחמד וכן, אני מאוד אוהבת אירועים ושמחות, אז הפעם אני זורמת ומתכננת לעשות מסיבת בריכה כמו של צעירים, והזהרתי מראש את כולם לבוא בלי ילדים, אבל אמרו לי שאין מצב, שהם מגיעים עם הילדים כי אין להם סידור. אני רוב הזמן מתעסקת בלשמח אנשים בימי הולדת ברחבי הארץ, ופתאום זה קורה לי, אז גם אני צריכה להצטרף למיינסטרים ולחגוג למרות שבינינו, בגיל שלנו אין שום סיבות למסיבה".
אז משבר גיל 40 מדבר אלייך.
"אין לי שום משבר גיל. אני לא אצבע את השיער לבלונד, לא אעשה מהפך או אפצח בקריירה חדשה. הרי שום דבר לא בא לי בקלות בחיים האלה, הכל קשה ואיטי. אני כל חיי במשבר אחד ארוך, מתמשך ומתגלגל. דווקא המילה ‘מתגלגל’ נהדרת בעיניי, זה אומר שמשהו שיש לו כוח מושך אותך. חיכיתי כל החיים להתגלגל ולהיות על הגלגל הזה, ועכשיו אני מרגישה שאני שם וזה עושה לי טוב. מבחינתי אני עדיין ילדה, חוץ מהשנה האחרונה שאני מרגישה שהזדקנתי. היות שאצלי הכל קורה באיחור ובדיליי, אז בטח בגיל 42 יפול לי האסימון ואני אכנס לדיכאון ואחווה את המשבר המדובר. כרגע זה מרגיש לי כמו חגיגה”.
הסוד הוא בבאלאנס
בגיל 36 נישאה לוי לבמאי יוסי אסנפי. אחרי שניסו להביא ילד לעולם בדרך טבעית אך נחלו אכזבה, הם עברו להזרעות. משגם אלה לא צלחו, עברו בני הזוג לטיפולי הפריה. אחרי שנה וחצי של הליכים רפואיים שכללו זריקות, בדיקות אולטרסאונד, הורמונים משתוללים, המון אכזבות והרבה אופטימיות, הם נקלטו, ואור הקטן הגיח לעולם.
“הוא בן שנה ואין לי זמן לחשוב על עצמי”, היא מספרת, “הרגעים של לשבת ולבהות על הספה תמו. דברים טובים יכולים לצאת משעמום, אבל גם הרבה דברים רעים. למזלי, אני בעשייה מתמדת ואין לי זמן לחפירות. אני בשנה מאוד מאתגרת בחיי, מנסה לשלב בין ילד קטן ועבודה לבין עצמי. אני עכשיו בשלב ההנדוסים, מי לוקח מהגן, מי מחזיר, מהנדסת בזמנים. כולם הזהירו אותי מהשנה הראשונה וזה באמת ככה, זאת שנה מאוד לא פשוטה של נתינה אינסופית. זה לשים את עצמך לא בצד, אלא מתחת למיטה".
"בהופעה שלי אני אומרת שילדים צריך לעשות בגיל 20 כשיש לך כוח ושאתה עוד מאמין בחיים, ואתה טיפש ותמים. אור מתרוצץ, אני רודפת אחריו כל היום, הוא זורק אוכל ואני מרימה ומנקה אחריו, והוא משגע אותי. רגע, נשמה, תן שנייה, אין לי כוח, אני כבר בת 40. זה שינוי אנרגטי ומנטלי. היום, ממרום גילי, אני יודעת שהחיים הם לא מה שהבטיחו ושבאלאנס היא מילת מפתח להכל".
רק החודש הפסקת להיניק. זה קשור לפחד לשחרר אחרי הקושי שבו אור הגיע?
"הינקתי עד לפני חודש, כמעט שנה. דווקא הנקה הייתה לי קלה למרות כל ההתראות וההפחדות מהסביבה. זה בא לי נורא טבעי ואהבתי את זה. וגם אור אהב את זה, הרגשתי שיש איזה קסם שהוא רק שלי, שרק אני יכולה לספק לו, ולא הצלחתי לעצור את זה. למרות שזה נראה חריג, הבנתי שאני חייבת לשחרר אותי ואותו ביחד ולתת לו קסם גם מדברים אחרים".
בזמן ההריון ואחריו, סבלת כמו הריוניות רבות מעודף משקל או מתסביכי גוף?
"עליתי הרבה במשקל בהריון, בעיקר כי אכלתי שוקולד. מפני שאור לא זז הרבה, הרופא אמר לי תאכלי שוקולד ותשכבי על צד שמאל, וזה בעיקר מה שעשיתי בשליש האחרון להריון. רוב היום אכלתי שוקולד על צד שמאל, השוקולד כנראה עשה את שלו ומצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיים עם משקל עודף. ואז נפל לי האסימון - כל החיים חשבתי שאני שמנה ובעצם לא הייתי שמנה, כי בהריון גיליתי שאני ממש שמנה. יש לי עוד חמישה קילו לחזור למשקל של לפני הלידה, ועוד שלושה קילו לחזור למשקל של לפני ההריון ועוד שני קילו לחזור למשקל נורמלי. השאלה מאיפה את סופרת את זה".
"אני זוכרת שיצאתי מחדר לידה עם עשרה קילו פחות ואמרתי: 'יווו, מגניב, השאר גם יירד במהירות הזו', אבל זה לא קרה עד עכשיו. וגם עכשיו אני ממשיכה להשמין, כי בכל לילה כשאני מתעוררת לבן שלי אני רעבה. מצאתי את עצמי השבוע אוכלת קציצות בארבע לפנות בוקר. אבל דבר אחד טוב קרה לי: ההריון עשה לי שחרור בכל מה שקשור בלאהוב את הגוף שלי. הקטע של ללטף את הבטן בהריון זה דבר מדהים. צריך ללטף אותה כל הזמן. לא רק בהריון, אלא גם מתי שיש בה רק בורקסים".
החומרים במופע הסטנד־אפ שלך ודאי השתנו בעקבות האמהות.
“ההופעה שלי משתנה כל הזמן בהתאם לסטטוס שלי. עכשיו נפתח לי עולם חדש שעמוס וגדוש בחשיבה קומית על אמהות וילדים ועל החיים. בעבר לא עניינו אותי דיבורים או בדיחות על אמהות, ופתאום אני מגלה עולם שלם של סמול טוק שנפתח בפניי. הקהל שלי משתנה, הרבה אמהות ואבות טרוטי עיניים באים אליי".
"אני מרגישה כמו קבוצת תמיכה, גורו של כל מיני הורים שזקוקים לעזרה ולא יודעים איך להתמודד עם ההורות הזו. לפני הלידה, החומרים במופע היו על טיפולי פוריות, אחר כך על ההריון ואז שיניתי לשנה הראשונה שזה כאוס אחד גדול, ועכשיו, בימים אלה, אני כותבת חומרים חדשים וחוזרת קצת לנושאים אחרים. אני מרגישה שאני יכולה טיפה לנשום ולחזור לעצמי ולמקורות השראה נוספים”.
צחוק של אישה
לצד האמהות, לוי לא זנחה את הקריירה, והלו”ז העמוס רק הולך ומתמלא. היא מנחה תוכנית רדיו יומית עם ירון ברובינסקי, עורכת מופעי סטנד־אפ ברחבי הארץ, אורחת בתוכניות טלוויזיה שונות, משתתפת וכותבת בעונה השישית של “הצחוקייה”, שמשודרת בערוץ ניקולדיאון, ומלמדת בני נוער סטנד־אפ בחולון. מחר (שישי) היא גם תנחה לראשונה תוכנית בוקר שבועית חדשה שתיקרא “משפחה שכזאת” בערוץ 10, ותשודר מדי שבוע. “זה בא לי בול”, היא אומרת, “כל התוכן של התוכנית על הנקות, סוגי בקבוקים, פליטות, גזים. אני מרגישה כאילו כל זה נכתב עלי, כלומר על אור. במשך כל חופשת הלידה ראיתי תוכניות בוקר ופתאום אני מנחה אותן, אז זה מגניב”.
בראייה לאחור, את שלמה עם בחירת הקריירה שלך?
“בעבר עשיתי המון השוואות ביני לבין סטנדאפיסטים אחרים, והיום מצאתי את המקום שלי ומאוד נוח לי בו. זה מקצוע מדהים, וככל שאתה מתבגר יש לך יותר מקום להתפתח בו ולהביע את עצמך. את יכולה להיות בת 80 ולעשות סטנד־אפ ולהיות טובה. זה מקצוע שאין לו תאריך תפוגה, הוא רק הולך ומשתבח עם הזמן".
את מרגישה שהסטנד־אפ עדיין נשלט על ידי בני המין השני?
"זה היה ככה בעבר, אבל בשנים האחרונות יש פריחה בסטנד־אפ נשי וצעיר. יש יותר קבלה של הקהל לנשים שעושות סטנד־אפ. כשהתחלתי לפני 15 שנה זה היה חריג. זו הייתה מלחמה כפולה גם לעשות סטנד־אפ, שזה קשה כשלעצמו, וגם להיות אישה. אני מרגישה עכשיו שהקהל הרבה יותר בשל לקבל אישה בתחום הזה".
"הדור החדש הוא אחר ופתוח, יש הרבה בנות שעושות את זה, זה נהיה לגיטימי לבת לעמוד ולהצחיק. עדיין לא נותנים מספיק במה על המסך לנשים בסטנד־אפ, אבל זה כבר עניין של מקבלי החלטות, ולצערי זה גם משפיע על הנוער, כי יו קאנט בי וואט יו קאנט סי. כילדה, את לא תחלמי על משהו שלא ראית על המסך הגדול".
דווקא עולם הסטנד־אפ לילדים מאוד מפותח.
"כן, ערוצי הילדים נותנים לזה במה רצינית. יש את התוכנית 'הצחוקייה' שאני כותבת ומשתתפת בה, שמספקת במת סטנד־אפ לילדים. גם ילדים לא עושים הבדל בין זכר לנקבה, הם מקבלים את זה רק כגוד טיים, לא מעניין אותם שאני אישה, הם מתעסקים רק בלצחוק".
בואי נניח רגע בצד את ההומור ונעבור לנושאים רציניים. ראיתי שפרסמת לא פעם פוסטים שקשורים בעניין הטרדות מיניות.
"תקיפות מיניות זה נושא שמאוד קרוב ללבי. אני מלווה בנות שעברו את זה. לצערי, המערכת של היום לא מספקת פתרונות. בנות מפחדות להגיש תלונה במשטרה, זה נושא גורף שמצריך טיפול מיוחד. ברגעים אלה ממש כשאנחנו מדברות, הרבה ילדים וילדות עוברים תקיפות מיניות, ולא רק בסביבה זרה אלא בביתם".
"כל סיפור שיוצא על תקיפה במשפחה, על התעללות מינית, תמיד נתקל במכשולים של המערכת במקום לקבל רק עזרה ותמיכה. מיד שופטים וחושדים בקורבן, וזה עוד יותר נורא שחסר קול גברי, ושהגברים שותקים וששומעים רק ארגוני נשים שנלחמות נגד התופעה. גם הגברים צריכים לקום, להתעורר, לזעוק ולעשות מעשה" .
איך כל זה נוגע אלייך? את יכולה לשתף?
"הייתי עדה לאחד מהסיפורים באופן אישי וזה הפך להיות קרוב מאוד ללבי. זה מאוד אישי ואני לא יכולה לספר, אין לי גם שום זכות לדבר על זה, לכן לא אוכל לשתף במקרה".
ונסיים בנימה אופטימית: אז מה את מצפה שיקרה בעשור החדש לחייך?
"להמשיך בעשייה, ואם אפשר, אז עם יותר שלווה פנימית. אני רוצה להוביל תוכנית קומית, להפיק סוף־סוף את הסדרה שלי, אולי עוד ילד או ילדה, ושאמא שלי תעבור לגור לידי, כדי שכל זה יתאפשר. ובוטוקס, כמובן".