פרק הבכורה של העונה השביעית של "מאסטר שף" עלה אתמול לאוויר, ואין שום דבר חדש תחת השמש. מי שאוהב את "מאסטר שף" ימשיך ליהנות ממנה השנה. מי שאיבד עניין, או עבר לתכניות אוכל דינמיות יותר כמו "משחקי השף: אוטו אוכל" לא יחזור. אומרים שסוס מנצח לא מחליפים. אז בהפקה החדשה של מאסטר שף הדבר החדש היחיד שקרה, הוא ישראל אהרוני שגויס להחליף את יונתן רושפלד. העובדה שחיים כהן מספר לצופים שההפקה השקיעה והרחיבה את המזווה או הגדילה את מתחם האודישנים והגמר, בוודאי לא צריכה להזיז לצופים בבית. לא זה יגרום לתזוזה ברייטינג. צריך להבין שבמהלך כל הדרך, ראינו רק שישה מועמדים. שישה! הפרסומות, והעריכה כבר הפכו את התוכנית לקצת בלתי נסבלת לכל מי שצופה בה בלי להריץ קדימה.
אהרוני - לטוב ולרע
אז נתחיל עם הדבר היחיד שבאמת השתנה בעונה הזו. איך מתפקד אהרוני במשבצת החדשה ? צריך לומר, נפלא. יונתן רושפלד היה ידוע כשף דעתני, קשוח וקפדן. רושפלד היה החומה שהמתמודדים היו צריכים לעבור אותה. מפקד הטירונים הקשוח שכולם פוחדים ממנו. אבל אהרוני לא נכנס למשבצת. במקום זאת, הוא בעיקר הביא את עצמו בטבעיות מרשימה לתפקיד כשף דעתני בזכות עצמו.
למי שבמקרה זוכר את אהרוני, מהשפים הוותיקים והמוכרים בארץ, כשף של אוכל סיני או אסיאתי (למרות שהוא על המסך גם בימי שישי, ובתוכנית שלו עם גידי גוב), צפויה הפתעה בעונה הזו. אהרוני לא נתקע בשלב האסיאתי, והוא שף עם דעות מדויקות וחריפות, הוא מתבלט כבר בשלב הראשוני בתוכנית. אך יחד עם זאת, הוא עושה זאת באנושיות וללא הטלת המורא של קודמו בתפקיד. האם זה יעבוד לטובת התוכנית? את זה נראה בהמשך.
"מבחן הפיתה"
תמיד חשבתי ש"מאסטר שף" היא התוכנית הכי ישראלית שיש. כלומר הריאליטי הכי ישראלי. לא בגלל שהיא המציאה את הפורמט. הפורמטים בדרך כלל מיובאים מחו''ל. אבל התוכנית הזו מאפשרת למתמודדים לבוא ולפרוק מול המצלמות את המטען המשפחתי שלהם. או את הזמנים שבהם הם למדו מהאמא או מהסבתא את סודות המטבח. ואין דבר ישראלי יותר ממשפחות, ומאוכל משפחתי. אז ללא קשר לשאלת ההצלחה העתידית של העונה הזו, בעייני כל העונות היו ישראליות באותה מידה. ועל רקע זה, לא מפתיע אותי ששלב המיונים שמטרתו להגיע למבחן הטעימה העיוורת מול השופטים, קרוי "מבחן הפיתה".
זה לא משנה אם מישהו ישכח לשים שם טחינה (זו הייתה כמעת הערת נזיפה חיננית של מיכל אנסקי למתמודד), או שהפיתה תגיע עם מילוי אסיאתי. הפיתה, היא המסגרת הישראלית שתקרוץ בתת מודע לכולם. כאילו אומרת "היי, זה לא משנה מה נשים בפנים. כול אחד יכול וצריך להזדהות עם זה בבית עכשיו". ומה יהיה בעונה הבאה? אני זורק הצעה מראש: "מבחן המנגל". תשמרו לי את הקרדיט.
אז מה היה לנו מבחינת מועמדים? הראשונה להגיע היתה עדן, שאולי בשבילה נועדו תוכניות כאלו, לאחר שגילתה את עצמה מחדש, חוותה טראומה קשה ושיקום, הצליחה לשקם את עצמה וזכתה בנקודות על אופי הבישול וההצלחה הגדולה של המנה שלה. משם נפלנו אל הבנאליות, כאילו אנחנו לאחר הליהוק של הישרדות, ההומו, הדתייה, הדתי, ועם טוויסט נהדר של צחי איראני, שהגיע לתוכנית במטרה לכבוש שוב את הפריים טיים, אבל סיים אותו עם טעם יותר יבש ממה שיצאה המנה שלו. דילוג רגיל בין סטיגמות, לא משהו מסעיר. זה היה שם ליד, אולי הטוויסטים מחכים לנו בהמשך. אל תעצרו את הנשימה.
"הציפוי גבר על המוח"
המשפט הזה היפנט אותי. ההוגה שלו הוא חיים כהן. פתאום הבריק לי, שאם אני מוציא את המשפט הזה מתוך הקונטקסט – מתקבל כתב חידה. את החידה הזו אי אפשר לפצח בלי התוכנית. ובתוכנית, הייתה זו המתמודדת אופיר עזרא, שטיגנה מוח בתוך ציפוי בשמן עמוק. היה ויכוח גדול מסביב למועמדת, ולגבי הבשלות הקולינרית שלה. היה זה דווקא חיים כהן, שהיכה אפילו את אייל שני ביכולת פואטית-ביקורתית.
אגב ביקורת על המתמודדים. אני חייב לציין, שהתפתח (או שהיה קיים תמיד), מנהג מגונה של השופטים לפצוח בנאום לוהט וארוך, בו הם מסבירים למה מועמד או מועמדת לא ראויים להתקבל לנבחרת אבל לבסוף הם בכל זאת מתקבלים. זה קרה למשל, לעמיחי שרשפטיין, אמן ופסל, ומלמד מיניות בגישה בריאה. ללא ספק בחירה הגיונית של מלהקים. מיכל אנסקי טרחה לפרט מדוע הוא לא משכנע אותה. זה היה ארוך מאוד. בסוף הנאום בא משפט קצרצר "מבחינתי, בטח שאתה עובר".
ההיפוך הזול הזה, הוא כנראה טריק שאמור להגביר את הדרמה או המתח. גם אייל שני, פתח בנאום חוצב להבות, וארוך, ובו הוא הסביר שהוא מוכן לזרום על כל שקר, ובלבד שהשקרים הקולינריים יבוצעו עם סגנון משלהם ובדייקנות מרשימה. אך מיד אחרי זה, כמו אנסקי לפניו, הוא מתהפך וקובע בתמציתיות "אפשר לשחק איתך ואני מעביר אותך". אז חברים, זה בסך הכול טריק זול. ההיפוך הקטן הזה בסוף, לא בהכרח מגביר את הדרמה. ייתכן שהוא מחליש את האמון בשיפוט.
הרגע הפוליטי הקצר
את האודישנים בפרק הראשון, סגר יהוידע ניזרי ממפוני התנחלות עמונה. אייל שני לא יכל לעצור את עצמו, ושאל אותו באופן ישיר איך הוא מרגיש מבחינת אחריותו כאבא לגדל ילדים במקום שאולי יתפנו ממנו בעתיד, האם הוא לא מתגעגע לחזור לארץ? התשובה הייתה שיהודה ושומרון זה הכי ארץ שיש. שלגור שם, זה לא רק פוליטי. כולם לרגע רצו לדוש בשאלה הזו, אבל רצו ללכת עם ולהרגיש בלי. המתח הפוליטי הזה התפרק מהר, כי כולם מבינים שאסור לשהות בתוך מוקשים פוליטיים בתוכנית. הילדים של משפחת ניזרי נכנסו מהר לאולפן. אגב, כל מי שטייל בהודו והגיע איכשהו לבית היהודי או לבית חב"ד, בטח תהה האם הוא מכיר את יהוידע, שהיה בשליחות שם. בכל מקרה, אדם עם סיפור חיים מרתק שאנחנו לא נחשפים אליו יותר מדי. אפילו בלי הפוליטיקה.
מיכל אנסקי "לא מסכימה עם הדעות הפוליטיות", אבל מרגישה הכי בבית כאילו היא בארוחת שישי. יהוידע ניזרי אמר בהתחלה, שהפיתה יכולה לקבל בתוכה כל מיני דברים בערבוביה, כמו עם ישראל, חילוניים, דתיים וכו'. זה כמובן משפט הכי קיטשי שאפשר. מצד שני, אם באמת מתכוונים אליו, הוא גם משפט הכי יפה בכוונותיו.
לסיכום, אין חדש תחת השמש. ואין חדש תחת הסינר של מאסטר שף. לפחות בתוכנית הזו, להבדיל מהריאליטי של החיים, כולם נכנסים לתוך הפיתה הישראלית והיא אף פעם לא מתפרקת. וזו תרומתה. והערה אחרונה לסיום. נראה שמי שסובל הכי הרבה מההחלפה של הערוצים הם רק הצופים. כן, הבנו, 12, קשת, עוברים, אין צורך בארז טל, עידו רוזנבלום, חיים הכט, שאולי, שורות רצות למטה ואינספור הודעות. בבקשה מכם. די. אחרת נעבור ל-13.