"הפיצול של מה שהיה ערוץ 2 לשתי זכייניות, המתחרות זו בזו כל השבוע, הוא בפירוש לרעת הצופים. יש כאן לא רק ירידה ברמה ופנייה למכנה משותף נמוך יותר, אלא גם התפרקות מוחלטת ממשטר החסויות והפרסומות, המשודרות במקביל בשני הערוצים, שגם משדרים תוכניות דומות באותה שעה. בקיצור, המכוונות הכלכלית היא כעת מעל לכל, בלי שום התחשבות בצופי הטלוויזיה”, אומר מיכה לימור, מחלוצי הערוץ הראשון ולימים ראש מינהלת ערוץ 2 לפני תחילת השידורים הסדירים בו.
הוא חי בשלום עם העובדה שהציבור הרחב של היום, או “הדור שלא ידע את יוסף”, כהגדרתו, איננו מודע לכך שמקורו של הביטוי “העיניים של המדינה”, המיוחס לחרמון, הוא בכתבת טלוויזיה שהוא הכין. “כנראה לא עשיתי מספיק כדי להתפרסם”, מעיד לימור, שמעולם לא "התמרפק" אל התהילה.
“לגמרי במקרה התגלגלתי לחרמון”, משחזר לימור. “כבוגר המחזור הראשון של בית הספר לקציני ים בעכו, שירתתי בימים ההם במילואים כמפקד סטי”ל בחיל הים. מנהל הטלוויזיה דאז, שייקה תדמור, אמר שלא ייתכן שכאשר יפרצו פעולות איבה, הכתבים ישדרו איש־איש מיחידת המילואים שלו, ודאג לספח אותנו לדובר צה”ל".
"כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נשלחתי בלילה הראשון עם רובה צ’כי צמוד לראיין את גורודיש בבסיס אום חשיבה שבסיני. לאחר שהבאתי את החומר, צוותתי לגולני ונשלחתי לחרמון, שם סופר לי על בני מסס, חייל טברייני שעשה דברים יוצאי דופן בלחימה על ההר. מתברר שכאשר היה קיפאון בקרב, הוא קיבל את הקריזה, חטף את המאג הכבד וכמו בסרטים הסתער קדימה ושבר את הקיפאון. בעקבות זה, כשראיינתי אותו, הוא עמד על חשיבות החרמון כעיניים של המדינה”.
הסיפור שלו טרגי, לא?
“בני מסס הסתבך באזרחות בתגרה שבה רצח ערבי, ישב שנים רבות בכלא ולאחר מכן נפטר ב־2006 בטבריה, עירו, מדום לב”.
כבן להורים יקים, לימור (79) הוא חבר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה, ומי שערך שנים את הביטאון שלו, “יקינתון”. לימור מודה שיש אנכרוניזם מסוים בקיום ארגון כזה, ו”עם זאת, אני רואה חשיבות בשימור המורשת של היקים בישראל עם הערכים הליברליים שהם הטמיעו בארץ”.
מעמדתו הנינוחה בהווה, בוחן לימור בנימה מפוכחת את התמורות שחלו בתקשורת האלקטרונית: “ככל שמצערת סגירתו של הערוץ הראשון, לא קרה אסון בהקמת תאגיד השידור הישראלי. כטלוויזיה ציבורית, מצליחים לשמור בו על איזשהו חופש עיתונאי, שאני מייחל ומתפלל שאכן יישמר. בינתיים זה עובד בכלל לא רע עם לא מעט סקופים. אומנם יש שם כתבים לא מנוסים, אבל הם הולכים ומשתפשפים ומביאים מהדורת חדשות מעניינת, מחדשת, נושכת ומבקרת, לצד סרטים דוקומנטריים שיש להתפעל מהם”.
היה צורך לסגור את רשות השידור?
“כשעבדתי שם, עמדתי על החוליים של הגוף הזה, כולל אבטלה סמויה ובזבוזי כספי ציבור, תוך כדי שלטון הוועדים. מהתקופה שבה הייתי עורך מבט אני זוכר איך במרתפי הבניין ברוממה שכבו להן מצלמות וידיאו שלא יכולנו להוציא אותן לשטח מפני שהצלמים התעקשו לצלם בפילם. לא היה לנו קל עם יוסף טומי לפיד ועם אורי פורת כשהם ניהלו את הרשות, אם כי כעיתונאים בדמם, הם ידעו לגונן עלינו מפני נחת זרועה של הממשלה, שבה הרגשנו כשניהל אותה יוסף בראל. עם זאת, כשהופעל עלינו לחץ מצד פוליטיקאים שניסו להתערב ברשות, הצלחנו לעמוד בו ולשדר לפי העקרונות המקצועיים שבהם האמנו”.
אם אבקש ממך לזקק רגע מאז, במה תבחר?
“בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, חזר מלבנון ביום שישי אחד הכתבים הצבאיים דאז, דן סממה המנוח, לפני השידור, ואמר לי - ‘יש לי פצצה בכתבה ועליך לאשר זאת’. עליתי לחדר העריכה וראיתי את הקטע שבו צנחנים שרו על מרפסת - ‘רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון (שר הביטחון דאז - יב”א) ונחזור בתוך ארון’. ידעתי שאם אבקש אישור מלפיד, לא אקבל אותו. כעורך 'יומן', החלטתי בעצמי שיש לשדר את הכתבה. כעבור יומיים, הממשלה רצתה שכל הצוות ילך הביתה, אבל לפיד גונן עלינו עד הסוף”.
לפיד המנוח שאתה משבח עלה בימים אלה לכותרות, שלא בטובתו.
“יש להצטער על התנהגות לא נאותה שהייתה נהוגה לא רק במערכת הציבורית של התקשורת. עם זאת, אין לכך קשר עם המעלות המקצועיות של אותם אנשים, ובהם לפיד”.
בזמנך הייתה מתירנות ברוממה?
“הייתה, אבל צריך להבדיל בין מתירנות לבין כפייה עצמית או ניצול מעמד, שזה משהו נורא ואיום”.
אווירה חלוצית
בילדותו, לימור בכלל חלם להיות ימאי. למרבה האירוניה, אותו חלום הביא אותו, בנו של הצבע של שכונת רחביה בירושלים, לתקשורת. זאת, כשבמסגרת שירותו בחיל הים נשלח לגאנה כדי לשמש כמדריך ראשי לניווט ימי, ואגב כך נקרא לדגל להיות קברניט היאכטה של נשיא המדינה, קוואמה נקרומה, הנשיא הראשון של אפריקה המשתחררת. בהיותו שם הציעו לו מ"מעריב" לשלוח איגרות ממערב אפריקה, ו”כך החלה הקריירה העיתונאית שלי”, מספר לימור.
היית מיכאל ריגלר והפכת למיכה לימור.
“זה קרה קצת קודם, כשנשלחתי לקורס עם הצי הבריטי במלטה, ונדרשתי במצוות בן־גוריון להציג על המקום שם עברי. מיד התקשרתי לשייטת 13, שם שירתה רעייתי, מתנה - שנינו היינו בצבא כשנישאנו - וביקשתי ממנה שם. אין לי מושג מניין הביאה את לימור”.
את צעדיו הראשונים כעיתונאי החל ככתב "מעריב" בנתב”ג וברמלה־לוד. אחרי מלחמת ששת הימים חצה את הקווים ל"ידיעות אחרונות", לאחר שהוצע לו לשמש ככתב בירושלים, ש”אליה התגעגעתי, מה גם שפיתו אותי עם משכורת טובה יותר”, הוא מחדד. במקביל שלח ידיעות וכתבות לרדיו בתור עבודה נוספת, באישור.
והטלוויזיה?
“כסקופר ב’ידיעות אחרונות’, הייתי בין העיתונאים שגויסו לערוץ הראשון בראשיתו”.
“סקופר”?
“כיסיתי את ההתנחלויות הראשונות, כולל כתבה מליל הסדר ההיסטורי במלון ‘פארק’ בחברון לאחר מלחמת ששת הימים. זה הביא אותי לחבורה שהקימה את מחלקת החדשות בערוץ הראשון. הייתה שם אווירה חלוצית של מדיום חדש”.
לימור החל בטלוויזיה ככתב שטח והמשיך ככתב בכנסת, ככתב מדיני, ככתב פוליטי וכעורך הראשי של “מבט”, ולבסוף כעורך הראשי וכמגיש של “השבוע - יומן אירועים”. בין 76’ ל־80’ שימש ככתב הטלוויזיה באירופה, כשמקום מושבו היה בלונדון.
“ב־77’ הגעתי למדריד שלאחר גנרליסמו פרנקו כדי לסקר אירוע פיוס גדול - לראשונה מאז גירוש ספרד ב־1492 - שכינס מלך ספרד", הוא מספר. "בין נציגי הקהילות היהודיות, שהגיעו מרחבי היבשת, היה שמעון שורמי, מנהל התיאטרון היהודי בוורשה. ‘למה לא תבוא לעשות סרט עלינו?’, שאל והזמין אותי, אף שלא היו יחסים בין המדינות. מרוממה הורו לי לצאת מיידית לפולין. הסרט שהבאתי משם, כולל צילומים ראשונים לטלוויזיה הישראלית מאושוויץ, היה סקופ גדול”.
מה עמד מאחורי ההיתר של השלטונות?
“לא תאמין. זו הייתה מניפולציה מצד הפולנים. הם היו במשבר דולרים קשה, ובעקבות הסרט שלי, שהוקרן גם בארצות הברית, התפתח גל תיירות יהודי גדול משם לפולין”.
עובד בשביל הצופים
בשנות ה־80 יצא לימור בשליחות המגבית לאיטליה ולדרום־אפריקה. “לא ראיתי בכך את הגשמת הציונות”, הוא מודה כעת. “מאסתי במריבות ובהתרוצצויות שאפיינו באותן שנים את הערוץ הראשון, כולל מאמצי הדתיים להעביר את 'יומן' לימי חמישי. מפסק הזמן מהטלוויזיה הרווחתי את הידע שלי בשפה האיטלקית היפה”.
הוא חזר ארצה ערב מלחמת המפרץ וגויס על ידי ניסים משעל, חברו בעבר בדסק המדיני של הערוץ הראשון, להצטרף לצוות ההקמה של ערוץ 2 המתהווה. שם הקים את מחלקת האקטואליה, שבה הנהיג שידורים ישירים מהכנסת. בהמשך התבקש למלא את מקומו של משעל בראש צוות ההקמה לפני שהערוץ יצא לדרך כחוק. עד פרישתו ב־98’ כיהן כסמנכ”ל לענייני טלוויזיה ברשות השנייה, וכמפיק הראשי של שידורי “רשת” בערוץ 2.
מדוע ירדת מהמסך בגיל 60?
“זו הייתה החלטה בלעדית ושרירותית שלי. הרגשתי שמיציתי. שמחתי לעבור לעסוק בדברים אחרים”.
לצד עבודתו המקצועית, מצא לימור פנאי לפעילות ציבורית בהתנדבות. כשטדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, הקים בעירו בראשית שנות ה־80 מינהלות שכונתיות, הועמד לימור בראש מינהלת שכונת בקעה, שבה התגורר. באמצע העשור הבא, כשעבר עם רעייתו למושב גבעת יערים, כדי לחיות כדבריו בחיק הטבע, היה חבר בוועד המושב. בעשור הקודם הם השתקעו בשכונת רמת אלמוגי בחיפה “כדי להיות קרובים לנכדים”, וגם כדי להיות קרובים לזיכרון יעקב, שם שורשיה של רעייתו מתנה.
מתנה ולימור - הנוהג לפתוח את היום בשעה של משחק טניס - הם הורים לשלושה: אהד, הבן הבכור, במאי תיעודי בטלוויזיה; שולמית, פסיכותרפיסטית באמצעות אמנות; ואבישג, ציירת קומיקסים וגרפיקאית.
לימור, שבצעירותו למד באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בסוציולוגיה ובמדעי המדינה, החזיר את עצמו בעשור הקודם לסיבוב שני של לימודים אקדמיים באוניברסיטת חיפה. לפני שנתיים הוענק לו תואר שני בהצטיינות בנושא השפעות העיתונות הגרמנית בתקופת ויימאר על העיתונות העברית בארץ ישראל. כעת, הוא שוקד על עבודת מחקר לתואר דוקטור בנושא ההתיישבות של אוכלוסייה גרמנית בארץ. יקה נשאר יקה. “הסטודנטים שם חשבו לא פעם בטעות שאני המרצה, והיה עלי להסביר להם שאני סטודנט כמותם”, הוא מספר.
הרחק מההמון הסוער, איך אתה רואה את התקשורת כיום?
“אני מאוד לא אוהב להישמע כמי שחוזר על הקלישאה שבזמננו היה יותר טוב. עד היום אני מכור לחדשות וצופה קודם כל בחדשות ערוץ 10, או ערוץ 14 כפי שהוא נקרא כעת, ופחות בחדשות בערוצים האחרים. לדעתי, עדיין יש עיתונאים שעושים את המלאכה כמו שצריך”.