אם היה עובר אצלי נחש בסלון ורואה איך התפתלתי בכורסה - ולא מהנאה - בזמן שדב אלבוים ראיין את אייל שני על פרשת השבוע תולדות, בוודאי היה מניח שאני קרוב משפחה שלו. שמונה מיליון אזרחים מתגוררים כאן, והשד יודע למה מכולם בחר אלבוים את הטיפוס הזה, המדבר לירקות, שרק איום מפורש במאסר הביא אותו לשלם את חובותיו. למה דווקא אותו בחר אלבוים לראיין על פרשת השבוע?
אלבוים הוא איש רציני. משכיל, רחב אופקים, עוסק בעולם של הגות ויצירה. אחד שחי בשני העולמות - היה חרדי ויצא בשאלה. יודע איך נראה העסק משם, ואיך חושבים עליו מכאן. אפילו אפשר לחשוד בו בכוונה טובה, שהוא מבקש להציג את פרשת השבוע לאו דווקא כנחלתם הבלעדית של מרנים אלא בפרשנות אינטליגנטית ורעננה של יהודים פיקחים.
אז מה קפץ על אלבוים, שמכל האנשים בחר דווקא באייל שני? "אני משרת במטבחו של אלוהים, כוהן שמשרת במקדשו של אלוהים", מבשר שני לאומה הנפעמת. ואני, כאותו נחש בגן העדן של אלוהים, מתפתל פיתול נוסף של ייסורים בכורסה. אני לא יודע הרבה על אותו אלוהים, אגב, אבל במקומו הייתי מעדיף כוהנים אחרים במקדש שלי, אבל זה רק בהערת אגב.
ועוד אגב, אם בציטוטים עסקינן, אז הנה למשל ציטוט מעניין מפי נציגי בנק הפועלים בעניין חובותיו של אייל שני מהימים המרגשים ההם: "שני הוא חייב בעייתי במיוחד, הממשיך לעבוד ולפעול במסווה ובצורות שונות ומגוונות, תוך הערמה על נושיו הרבים ואשר אינו עושה כל ניסיון אמיתי להחזיר את חובותיו הרבים לנושיו". אז מגיע לאלוהים כוהן מוצלח יותר, לא?
הנה עוד ציטוט היישר ממדרשו של הכוהן: "אתה רואה את העוצמה האלוהית בכל גוף גשמי. אתה מבין שאם תפגע בזה, תאבד חלקיקי מידע. אתה מבין שאסור לך לשנות, אחרת תפגע בקדושת השלם".
או משהו כזה. משהו שבדרך כלל אתה שומע בארבע לפנות בוקר אחרי שבן־שיחך עישן שלושה ג'וינטים ובקבוק הוויסקי השני על השולחן כמעט התרוקן. ואלבוים, במקום לומר לאייל שני: "נו, סתום כבר, בנאדם, אפילו לשטויות מטוגנות צריך שיהיה גבול תחתון", לקטוע את הראיון ולהורות למפיקי התוכנית למצוא לו מהר מישהו לצילום ראיון חלופי, תולה בשני מבט נרגש, על סף דמעות, בסגנון צופית גרנט שמראיינת סבתא שלא ראתה את גיסתה 240 שנה. ואייל שני, שאיש אינו עוצר אותו, חופר בכל הכוח על בית המקדש (הראשון או השני?), על העגבנייה וחלקיקי המידע האלוהי. ואני, כאותו נחש בגן העדן של אלוהים, מתפתל פיתול נוסף של ייסורים בכורסה.
אפרופו הנחש, החטא הראשוני של "בין השמשות" אינו באי־הפסקת הראיון עם שני. גם לא בעצם שידור המוצר הטלוויזיוני הקלוקל הזה. החטא הראשון הוא בעצם הזמנת אייל שני לאולפן. אפשר לדמיין מה עבר במוחם של אנשי צוות ההפקה ואלבוים, כשחשבו על מרואיינים אפשריים: בואו לא נהיה משעממים כערוץ הראשון הישן, אמרו לעצמם, בואו לא נזמין פעם נוספת את אבשלום קור או איזה רב מתקדם מתנועת צהר, בואו נהיה קול. וברוח התקופה, מי קול? למשל אייל שני.
וזאת הבעיה עם הערוץ הראשון, או בשמו החדש, "כאן". הוא אינו קול. איך שלא תסובבו אותו, ואיזה רקע שתשימו באולפן ולא משנה מה ייכתב בפתיח, קול הוא משהו שלא נמצא בדנ"א של הערוץ. אין ב"כאן" הרדידות המובנית שיש בערוצים המסחריים, היכולת למנות את אנה ארונוב לפוסקת עליונה בבג"ץ של רקדנים, הנכונות לשמוע ולהשמיע שטויות על עגבנייה בלי להיראות מטופשים בעצמם. ארז טל ואסי עזר שוחים בתוך הרסק הזה ויוצאים בלי כתם על שרוולם. אלבוים יוצא ממנו כמו אחד שנפל לחבית בורשט.
זה נעשה גרוע יותר כי "בין השמשות" היא רק אחת מהצרות, אולי הקטנה שבהן, של "כאן". איוב קרא, אולי בלי כוונה ובלי להתייחס לכוונת שולחו, צודק, מה לעשות, בטענתו שבזבוז לשלם 700 מיליון שקל בשנה על ערוץ שמייצר אחוזי רייטינג בודדים. מעבר מהיר על פני לוח השידורים השבועי של "כאן" מראה טלוויזיה חסרת תנופה, חסרת חזון מיוחד, כזו שהתיישבה בנוחות על כורסת הפנסיונרים כמעט לפני שהתחילה לעבוד, שמחמיצה את ההזדמנות הנדירה שניתנה בידה לייצר משהו מתקדם, נועז, פורץ דרך, חדש לגמרי.
אייל שני לא שייך ל"כאן". הוא מתאים לעמדה שלו ב"מאסטר שף". ב"כאן" הוא תקוע כמו ציר חלוד, חריג, צורם, פוגע בחלקיקי המידע שיוצרים את קדושת השלם, או משהו כזה. ב"כאן" חייבים לשנס מותניים לקראת ההסתערות הבאה שלהם, עם לוחמים מצטיינים יותר, חמושים ביותר מעגבנייה.
"בין השמשות", "כאן", 18.11, דב אלבוים מראיין את אייל שני
***
"משלחת חיפוש"
מה יהיה לנו: ב"משלחת חיפוש" הגיבורים צורחים בלי הפסקה, עולים על העצבים, ושנייה לפני שאתה נמלט לערוץ אחר משחררים בדיחה סופר אינטליגנטית, שנותנת כוח לסיבוב נוסף. וחוזר חלילה.
תראה "משלחת חיפוש", ציווה עלי חבר שבדרך כלל פוגע ואני מעריך דעתו. "סדרה מופרעת לגמרי". יש משהו אמיץ ומגרה בסדרות מופרעות לגמרי, בייחוד בימים שבהם התחרות גדולה כל כך, והיד לא מניחה את השלט והאצבע מרחפת כל העת על כפתור הצ'אנלים. צוות שמייצר סדרה, ותחנה שרוכשת אותה, זוכרים זאת כל רגע, כך שהבטחה למשהו מופרע חייבת להתבסס על משהו מופרע טוב ממש, אחרת היד, והאצבע, וגו'.
"משלחת חיפוש" היא קומדיה על ארבעה ברוקלינאים צעירים שעסוקים בעצמם, היוצאים לחפש אחר חברה נעלמת. אין דמיון ל"סיינפלד" - כל הארבעה מעצבנים, חסרי הומור, והעלילה נעה בציר שבין עולה על העצבים לבין שביבי הומור.
יש שפע רגעים מופרעים, כמובטח. הגיבורים נחרדים, הם צורחים, הם צורחים שוב, נחרדים פעם נוספת ושוב צורחים, ובדיוק בשנייה שהנפש כבר לא יכולה לשאת את ההתרחשות התמוהה על המסך, והאצבע מתחילה במסעה לעבר כפתור הצ'אנל, פולט אחד הגיבורים איזו בדיחה סופר אינטליגנטית, בלתי תואמת לחלוטין למהלך העלילה או להתנהגותו הנוירוטית האווילית עד כה, וממלא את נפש הצופה במזון רוחני המעניק לו עוד כמה דקות במוצר המוזר הזה.
בתום צפייה בפרק הראשון של העונה השנייה, אני מפרסם את החוויה שלי: אין לי מושג במה צפיתי. אין לי המלצה כלשהי אם לצפות או לא לצפות. ינהג כל איש כרצונו.
"משלחת חיפוש", עונה 2, סלקום TV, החל מ־26.11