1. אייל ברקוביץ' היה מראיין עילג, נטול סובלנות ומביך עוד הרבה לפני שנכנס במני נפתלי, גם ברדיו וגם בטלוויזיה. אבל התייחסו אליו בעיקר כאל קוריוז. רק ברגע שבו העז להתעמת עם יקיר המפגינים נזכרו פתאום בכל מידותיו הרעות. קשה שלא לדמיין מה היה קורה לו היה תוקף דווקא איש ימין, וכמה מהמבקרים היו מזכים אותו בכינויים כמו “לא דופק חשבון".
2. התמונות של חיילי צה"ל, שמותקפים בידי נערה פלסטינית ומבליגים, מילאו אותי גאווה גדולה. זה לגמרי המקרה של איזהו גיבור, הכובש את יצרו. המערכה הכי חשובה כרגע היא זו התקשורתית, ובקרב הזה החיילים ניצחו בגדול. בכפוף, כמובן, לכך שהנערה נעצרה בהמשך ותקבל את עונשה המלא. אבל היא כבר נענשה. יצאה מגדרה כדי להשיג תמונה מנצחת, והפסידה בגדול.
3. בחיי שלא הצלחתי להבין את גודל ההתנפלות על הכוכב ההוליוודי מאט דיימון. הוא אמר בראיון שיש ספקטרום של התנהגות אסורה, ויש הבדל בין טפיחה למישהי בישבן ובין אונס ילדים. “שתי ההתנהגויות האלה צריכות להימחק, אבל יש הבדל ביניהן", הוא הוסיף. לא רק שזה נכון, זה גם מעוגן בחוק. ובצדק. ובוודאי לא מבטא זלזול בחומרתה של הטרדה מינית.