רובי המרשלג, כתב התאגיד בצפון מציג תערוכת צילומים נדירים

דיווחים מעבר לגבול
לפני שבועות אחדים חגג המרשלג, שרואה את עצמו כבן הגליל, יובל פרטי. בגיל 5 עלה עם הוריו מארגנטינה ללהבות הבשן, קיבוץ בעמק החולה שממנו יצא אלוף עמירם לוין, ו"עד היום אני וכל משפחתי גרים בגליל העליון, שאין יפה ממנו".

יכלו להצביע עליך בילדותך כעל מי שיצא ממנו כתב שמתרוצץ בשטח?
“אולי לא יאמינו לי, אבל בימים שבהם היה רק ערוץ אחד, החלום שלי היה להיות כתב הטלוויזיה בצפון. יורם המזרחי המנוח, כתב הטלוויזיה באזור ומי שהכירו אותו כשריף של הצפון, היה גיבור הילדות שלי ודמות לחיקוי".

בצבא שירת המרשלג בחיל הים, כסגן מפקד ספינת “דבור". כשהשתחרר, התגלגל בין עבודות, “כשבעבודה הכי ביזארית שלי מילאתי במשך שנה מטפי כיבוי אש באבקה נוראית במפעל במשק שלנו". משם עבר ללמוד באוניברסיטת חיפה מזרחנות ולימודי ארץ ישראל לתואר ראשון, ולתקשורת הגיע בגיל “קשיש" של כמעט 30.

“כששמעתי ב־98’ שהתפנתה משרה של כתב בצפון בחדשות האזוריות בטלוויזיה בכבלים, חשבתי שזו ההזדמנות להגשים את חלום הילדות שלי", הוא נזכר, “הודיתי שם שאין לי שום ניסיון בתחום, אבל אמרתי שאני מוכן להתנסות במשך חודש. באתי ונשארתי. השיא שלי בכבלים היה הסיקור בשנת 2000 של נסיגת צה"ל מלבנון, שבמסגרתו ניסיתי לתת ביטוי וקול לתושבי האזור".

מצאת מולך “שריף" תקשורתי אחר בצפון.
“מנחם הורוביץ ואני היינו מההתחלה חברים טובים, ולזכותו ייאמר שהוא עזר לי המון. זה משהו שמאפיין את הכתבים באזור המרוחק הזה עם הרבה פרגון. כיום, אני וגיא ורון ואלי לוי, כתבי הערוצים המתחרים, חברים טובים. אמרו עלינו שבצפון גם העיתונאים הם שמורת טבע".

כעבור זמן, מתוך רצון להתקדם ולהתנסות בדברים אחרים, עבר לעיתונות הכתובה ככתב “ידיעות תקשורת". “פחות התחברתי לזה", מעיד המרשלג, שב־2002 חזר לתקשורת האלקטרונית ככתב ערוץ 10 בצפון. “כנראה אני בנוי יותר לטלוויזיה".

גולת הכותרת מבחינתו בפעילותו בערוץ 10 הייתה סיקור מלחמת לבנון השנייה, “לצערי הרב". חלק מהצופים זוכרים אותו מתרוצץ בין הזירות כשהוא משוכפץ כהוגן ולראשו כובע פלדה, במילוי תפקידו. “כתב לא יכול לפעול בגזרת הצפון בלי לגעת בנושאים צבאיים", הוא מבהיר. “לא פעם אני מדווח גם על מה שקורה מעבר לגבול הסורי ממקורות שיש לי מבין המורדים שם, ויש לי יותר ממושג על מה שקורה ברצועה בדרום לבנון".\

הסתכנת במלחמה?
“לא מעט. במלחמת לבנון השנייה הייתה לנו עמדת שידור מעל קריית שמונה, והטילים עפו מעלינו ולידינו. לא אחת היו אזעקות ואז, כשכל הצוות סביבי ברח, המשכתי לשדר. כל הזמן חשבתי על תושבי העיר, היושבים במקלטים מבלי שיהיה להם מושג מה קורה בחוץ, חוץ ממה שהם רואים בטלוויזיה. הרגשתי מחויב לדווח כל הזמן, וגם להעביר את הסיפור של התושבים. זאת, כשהמדינאים ומקבלי ההחלטות לא כל כך סופרים את האנשים הקטנים. הכי מרגשים וכואבים היו סיפורי הנופלים. איכשהו, בין קריית שמונה לבין טבריה יצא שהייתה לי היכרות מוקדמת עם לא מעט מהמשפחות השכולות, ואלה אנשים שאני ממשיך ללוות אותם. זה חלק ממרקם החיים כאן. תוך כדי נסיעה בצפון, אני נזכר באירועים הספציפיים שקרו שם. לדוגמה, כמה פעמים בשבוע אני נכנס ויוצא לקיבוץ כפר גלעדי, ובכל פעם חוזר אלי היום המקולל במלחמה, שבו קטיושה הרגה 12 אנשי מילואים בכניסה לבית הקברות, ואני הגעתי לשם כשעוד היה עשן. אלה דברים שלא יוצאים מהראש".

הביא את המנחוס
אקשן לא חסר להמרשלג בגבול הצפון, גם בלי מלחמות. “מגוון הנושאים והאנשים שכתב באזור כמו הצפון נוגע בהם הוא מאוד רחב ומאוד מעניין", הוא אומר.

תרשה לי לנחש שעם כל האקשן, היית מעדיף להעביר כתבות על הפריחה בגולן ועל מצב מפלס הכנרת.
“אכן, האהבה הגדולה שלי היא למה שנקרא כתבות צבע. אני מעדיף בדרך כלל להעביר כתבה על עגורים באגמון החולה, סיפורים שצובעים את החיים שלנו באור יפה. לצערי, אי אפשר להתפרנס רק מזה, והמציאות דורשת מאיתנו לטפל בנושאים אחרים, לרבות מה שנחשב להארד ניוז".

לכתב שטח הגליל והגולן הם גן עדן.
“כל כתבה שאני יכול לבטא דרכה את האני שלי ולצרף אליה מוזיקה, מבחינתי זה גן עדן ומשהו שמנפח את החזה. הדברים האלה, שבהם כתב יכול לצאת קצת מהתבניות היבשות ולהביא את עצמו, הם בעיניי מאתגרים יותר מאשר טיפול בנושאים ביטחוניים כנדרש".

לדבריו, לאחר המלחמה ערוץ 10 שלח אותו כצ’ופר על המאמץ שהשקיע להשתלמות בת כמה שבועות באולפני CNN באטלנטה שבארצות הברית. והתובנות משם? “חזרתי מאטלנטה עם תובנה שכדאי לכתב טלוויזיה לחייך כשהוא מדווח", הוא מספר. "כשישבתי עם אנשים בכירים ברשת הסופר־מקצוענית הזו, הופתעתי לגלות שהם מתעניינים בשיטות העבודה שלנו. פתאום גיליתי שלי, הילד הקטן מחור נידח בקצה ישראל, יש מה לתרום לאנשי מקצוע כמותם".

אם על פי רוב הערוץ הראשון סיפק כתבים לערוצים המסחריים, אצלך קרה תהליך הפוך ב־2012.
“עברנו בערוץ 10 תקופה סוערת עם איומי סגירה מדאיגים. כשחיפשתי ביטחון כלכלי, עברתי ערוץ".

עברת לספינה הטובעת של הערוץ הראשון.
“אז הוא עדיין לא היה ספינה טובעת ולא דיברו שם על סגירה. אמרו לי שאם אכנס לערוץ הראשון, אף אחד לא יוכל להוציא אותי ממנו. פתאום, איך שעברתי לערוץ 1, הכל התהפך. כנראה, הבאתי אליו את המנחוס מערוץ 10. בסוף פוטרתי כמו כל חבריי, עד שהתקבלתי לשידורי תאגיד כאן, שבהם אני עובד גם עם הרדיו ועם האינטרנט, משהו שדורש מאמץ יותר אינטנסיבי תוך האכלת מפלצת החדשות כל הזמן".

אתה בהיכון נוכח מפלצת הרבה יותר מפחידה שהתמקמה מעבר לגבול?
“אם אתה מתכוון לאיראנים, אנחנו מתורגלים, לאחר שנים שבהן ראינו לחיזבאללה את הלבן בעיניים. מה לעשות, אנחנו חיים בשכונה מטורפת. כשאני עושה הליכות עם אשתי, זה על גדר הגבול עם לבנון. מי שחי באזור הזה, יודע שדברים עלולים לקרות בכל שנייה, כשהיישובים הם צמודי גדר".

המרשלג חי במעין מהדורה ישראלית של "משפחת פרטרידג’". לו ולנורית, רעייתו, אלה הם נישואים שניים, לאחר שהיא הביאה אליהם את ארבעת ילדיה והוא - את שני ילדיו. “אני משתדל להיות איתם כמה שיותר, אבל הם יודעים שיכולים להקפיץ אותי בכל רגע, מה גם שסידרו לי עמדת שידור בבית", הוא מספר. “היום, כשהילדים יותר גדולים, זה פחות בעייתי, אבל בעבר לא חסרו רגעים שבהם זה היה לא קל ולא נוח. רק לפני חודש התקשר אלי הילד הקטן שלי מבית הספר ואמר - ‘אני מרגיש לא טוב, קח אותי הביתה’. עניתי לו שאם אקח אותו, הוא יצטרף אלי לכתבה על בצורת בצפון, וכך היה. כשהוא בא איתי, הוא הבריא בבת אחת".

ועכשיו התערוכה בהגושרים.
“שלא תטעה, היוזמה לתערוכה לא באה ממני, אלא מאשתי. היא גייסה את האוצר קובי סמרנו, ופתאום יש תערוכה".

והציפיות?
“בלי להשתחצן, נראה לי שהתערוכה קוראת תיגר על עולם הצילום ועל הצלמים המקצועיים. עובדה: אפשר לצלם בלי ללמוד".