"הקרקס הזה על חשבוננו": מופע האימים בתכנית האירוח של ליל שבת

"הערב יהיו כאן", כאן, 22.12:  מה היה לנו: נכנסתי לראות עוד ראיון עם אנה ארונוב, ונפלתי למופע אימים של המנחה ירון ברובינסקי. שטחי, לא מקשיב, לא מצחיק, לא נותן לארונוב להוציא מילה מהפה. וכל הקרקס הזה על חשבוננו.

ל"הערב יהיו כאן", תוכנית האירוח של ליל שבת בכאן, נכנסתי כדי לצפות באנה ארונוב. כבר הפסקתי לספור בכמה תוכניות אירוח או ראיונות מצולמים/מודפסים/רדיופוניים הופיעה ארונוב בחודש האחרון, אם כי צריך להבין את ההפקה: ארץ קטנה אנחנו, מלאי הסלבריטיז מצומצם ונגמר מהר, אז משתמשים שוב ושוב במעט שיש (חכו חכו לגשם לוסי דובינצ'יק שהולך לשטוף אותנו בקרוב). סקרן אותי גם כמה יצליחו עוד לסחוט מהלימון המותש הזה, אז נכנסתי. שוב. אהלן, אנה ארונוב.

כפי שהתברר לי במהירות, ארונוב הייתה סרט מרתק מול ירון ברובינסקי, מנחה התוכנית. ברובינסקי מפחיד. הוא יציר של זלזול בצופים. אין בו תוכן משלו שהוא מוסיף לשידור. לא עומק, לא הומור, לא ידע, לא כריזמה, לא חן, לא אותנטיות. הוא יפה יותר, נגיד, מדובי גל, אבל זאת לא חוכמה גדולה. הרבה אנשים יפים יותר מדובי גל, ואין ערוץ טלוויזיה - מלבד כאן - שמאפשר להם להגיש תוכנית אירוח. 

מכיוון שאין לו מה להגיד, הוא מתחכם. כאילו בדאחקה, יעני במצב רוח טוב. המילים שנפלטות משפתיו לא באמת משעשעות, אבל ההנחה שלו היא שאם יאמר אותן במהירות, בכמות רבה, וימתח את השפתיים בעאלק חיוך, הצופה יקנה את האשליה כאילו באולפן מתרחשת חגיגה שלמות ממנה מצחוק. 

ועל מופע האימים הזה של ברובינסקי מדביקים את ארונוב. הנה כמה פנינים מתוך הראיון:

ברובינסקי (על ההצגה "פרידה" שארונוב מופיעה בה): "לפרידה קאלו יש גבות מחוברות".

ארונוב: "יש בזה משהו מאוד סקסי בעיני. משהו בחוסר המושלמות הזה".

ברובינסקי: "איך זה להופיע בהצגה?".

ארונוב: "וואו, זה מטורף. מדהים".

ככלל, אצל ארונוב העניינים הם וואו, מדהים. היא חיה חיים מדהימים. אנחנו, ההמון, מתבוססים באפרוריות, ואילו אצלה החיים מתנהלים בפסגות שקשה לתאר. הייתה לה האהבה עם השף הזה, והחיבור ביניהם, כפי שהעידה עליו, היה מטורף, מדהים. אחרי שבועיים, מרוב שהחיבור היה מדהים, הוא נגמר. כנראה היה מדהים עד כדי כך שיצור אנושי לא היה יכול לשאת את התדהמה בלי לחטוף קצרים במוח מרוב אושר.

וברובינסקי מולה מקפץ על כיסאו, מנופף ידיים באוויר מעשה מודי בר–און, מתחכם, משעשע כמו נסורת, קוטע ומפריע את זרם המחשבה של ארונוב, אם במקרה היא מנסה לפתח - באופן מדהים - איזו מחשבה מעמיקה. מדהים. מדהים. מדהים שקברניטי כאן מספקים לצופה את המוצר הקלוקל המדהים הזה.

ערוץ "DIY ישראל - עשו זאת בעצמכם", הוט 41: מה יש לנו: ערוץ חדש שבהחלט יש לו מקום, אבל מי צריך דווקא סלבס לבושות בגדי מעצבים כדי לקריין לנו מהאולפן איך לעשות את זה בעצמנו? כל סרטון יו־טיוב יעשה את זה טוב יותר.

הוט העלו לשידור לפני כשבועיים ערוץ "עשו זאת בעצמכם". הערוץ ניתן ללקוחות הוט במשך חודש בחינם, ולאחר מכן יהיה מחירו 9.90 שקלים לחודש. הוא ישדר 24/7 תוכניות עיצוב, טריקים, שיפוצים, איפור וכיוצא באלה דברים מסוג "עשו זאת בעצמכם".

 כחובב "עשה זאת בעצמך" ובעל פינת עבודה נאה הדחוסה במרפסת המטבח, הרשו לי למחוא כפיים לכבוד הערוץ החדש. אם יסייע לנו לייצר בעצמנו מוצר נחוץ בעשירית מחיר, יהיה לנו לשמחה ולכבוד להציג אצבע מלגלגת בפניהם של סוחרים ובעלי חנויות הפושטים את עורנו במחירים שערורייתיים.

כצופה טלוויזיה הספקתי כבר להתעצבן ממספר החלטות מערכתיות שהתקבלו בידי אנשי הערוץ. הפקות המקור, כך החליטו בערוץ, יצולמו באולפן ויוגשו בידי "סלבס". כך למשל שיר מורנו - שספק אם ידיה הנאות אחזו אי־פעם בכלי עבודה שונה מהסלולרי שלה - מגישה מגזין שיפוצים בשם "FIX". מורנו, נוצצת בבגדי מעצבים, שופעת חיוכים, גיחוכים, קפצוצים והתחכמויות, מראיינת איש משתלה על טריקים לשימור עציצי הבית בחיים במהלך נסיעה לחו"ל. האולפן נקי, אין בו עציץ אומלל אחד לרפואה, והדיאלוג בין המקפצצת למומחה מזכיר לימוד שחייה בהתכתבות. מצלמה במשתלה בעקבות הגנן מלוכלך הידיים, בלי שיר מורנו וחוכמות מיותרות אחרות, הייתה מביאה תועלת של ממש לצופה הנוסע לחו"ל.

גם הסלבית לירן כוהנר יודעת מהם קפצוצים וגחצוצים ושיהוקים. היא מלמדת אותנו על הכנת שולחן מסיבה "בקטע רטרו". כלומר, הכל כבר מוכן, כוהנר תורמת את הופעתה הנאה, מדגימה באופן מושלם כיצד מדביקים חיוך נצחי לפניה, וחולפת מעולמנו הווירטואלי בלי לתרום לו דבר.

אז הנה, כבר למדנו לעשות משהו בעצמנו. כששופכים לנו ערימות "סלבס" מול הפנים, מומלץ לשלטט לערוץ אחר. אולי בתוכניות חו"ל יהיה טוב יותר.

 

האיש שלי בספורט: מה יש לנו: כבר שנים אני צופה במשדרי ספורט בלי ווליום. כמה מילים טובות על האיש שמשיב לי את האמון בפרשנים. 

 נחמיה בן אברהם, נסים קיוויתי, עמי פזטל - כל אלה הם הפסקול של ילדותי, וספורט בכלל הוא המזבח להעלות לו קורבנות. ספרו לי שטראמפ ברחוב השני, ואני לא אטרח לצאת מהמיטה. האדם היחיד שגרם לי לסטות מהדרך אי־פעם למרחק של עשרות קילומטרים היה מייקל ג'ורדן, שהגיע לבקר חיילים אמריקאים בגרמניה, ובמקרה הייתי בסביבה. 

עם השנים, ובעקבות רבבות שעות צפייה והאזנה לשידורי ספורט, התחדדו והתעדנו האוזניים וגיבשו לעצמן טעם אישי שהזהיר אותי מפני מה שמתקבל על הדעת וממי לברוח כשהוא נראה או נשמע על המסך. אריה מליניאק לימד אותי שפרשן לא צריך להישמע כמו פסוקו של יום. זוהיר בהלול הדהים אותי כשירה לעברי צרורות ענק של מילים נרדפות ולמעשה כמעט לא אמר דבר. 

אז הבחנתי, כבוגר בהלול, שגם שימי ריגר, מלבד "וואק וושת", לא אומר דבר. אני יכול להבין את ריגר, אגב. הוא לא מדבר בשפת האם שלו, אין לו שפע משלו להציע לצופה, אז הוא מוכר בדחנות. לטעמי הבדחנות שלו ריקה. יש כאלה שחושבים אחרת, אני יודע.
 

את אלה שתופסים היום שפע מקום על המסך אפשר לחלק לשני סוגים: אלה שעסוקים באגו שלהם ואלה שלא. המלצה אישית שלי לצופה הכדורסל: אם שדר או פרשן לפניך אומר את המילה "פיקנרול", ברח על נפשך. "פיקנרול" הוא דאווין. הוא שם כותרת למושגים הלקוחים מכיתות הלימוד של המקצוע, מלוחות שרטוטי התרגילים, מרצון הפרשן להראות, להתגאות, תראו איך אני יודע. שקו לי באגו. 

 

 

זאת לא אשמתי. אני לא פותח טלוויזיה כדי לשמוע זיבולי שכל של אנשים שמדברים על עצמם. מה גם שאלה שמדברים בהתנדבות על עצמם, אין בהם בדרך כלל די חומר מעניין לספר על עצמם. אז בשנים האחרונות פיתחתי, בלי תכנון מראש, הרגל חדש: אני רואה משחקים בלי ווליום. אף אחד לא אמר שחייבים ווליום. זה לא חוק חדש של אמסלם וביטן. 

מה שנשאר, תסלחו לי על המילה המגונה, זאת האהבה. אלה שפשוט אוהבים את המשחק. ששיחקו בו בשכונה, שאספו מעטפות ומילאו אלבומים, שיודעים מי הבקיע ובאיזו דקה לארסנל בשמינית גמר גביע הליגה ב–68'. נדב יעקבים כאלה, אבי מלרים, עוזי דנים. שמקבלים מיקרופון ליד, או כותבים, לא כדי לספר על עצמם אלא פשוט מדברים על המשחק שהם אוהבים, בלי לשכוח שמילותיהם מיועדות לא להרצאה בקורס דאווין ואימון, אלא להדיוטות מהצד השני של המצלמה. 

אחד כזה שצמח בשנתיים האחרונות הוא עמרי אפק. אפשר לחלק לו סופרלטיבים (אינטליגנטי, רהוט, נקי ממניירות וכו'), אבל השורה התחתונה היא פשוטה: כשהוא הפרשן אני מבין את המשחק טוב יותר. הוא לוקח בלגן בן 22 שחקנים והופך אותו לצורות ברורות בעלות היגיון. למגמות שמתרחשות על הדשא. וכשאני מבין טוב יותר מה מתרחש מול עיני, גדלה ההנאה שלי מהמשחק. וכשגדלה ההנאה שלי מהמשחק, אני עשוי להישאר גם על שוס בדמות מכבי פתח תקווה נגד קריית שמונה. ואז גם המפרסם שמח יותר. 

אילו רק היה אפשר להשתיל בו קצת חוש הומור, הוא היה מושלם. אפשר רק לקוות שאפק יהיה מודל לדור של פרשנים ולא יתחיל לצרוח "וואק גול".